פחדתי לחשוב שאני הומו - הסיפור שקראתי השבוע ב-ynet

יניב נוימן-אייל סיפר ב-ynet שעד גיל שלושים היה רק עם נשים. מה זה אומר על גברים שמוחקים לעצמם את המחשבה

על המחשבה שעולה לרגע ונמחקת בתוך שנייה, ועל מה שקורה כשהיא סוף סוף מפסיקה להימחק.

גבר בן 48 סיפר השבוע באחד העיתונים הנקראים בישראל שעד גיל שלושים הוא היה רק עם נשים, ושהוא פחד אפילו לחשוב שהוא הומו.

אמ;לק: יניב נוימן אייל סיפר ב-ynet שעד גיל שלושים היה רק עם נשים, ושהמחשבה שהוא הומו הייתה עולה ונמחקת אצלו מיד. היום הוא נשוי לשחר ואב לשלושה. גבר שמוחק לעצמו מחשבה לא בהכרח יודע מה הנטייה שלו, אבל הוא כן משלם מחיר על המחיקה. יציאה מהארון בגיל שלושים, ארבעים או חמישים היא לוח זמנים אחר.

הכתבה פורסמה ב-ynet, בכתבה של חגי אייד, ואפשר לקרוא אותה במקור כאן. יניב נוימן אייל, בן 48, מנהל בחברת תמוז ישראל שמלווה הליכי פונדקאות. עד גיל שלושים הוא היה רק עם נשים.

ואז, בארצות הברית, הוא פגש את שחר. הם התאהבו. בלילה הראשון, הוא מספר, הוא סימן קו במיטה, ואחרי עשר דקות הם התנשקו. מאותו לילה הם נשארו יחד. הם חזרו לישראל, התחתנו, והביאו שלושה ילדים בהליך פונדקאות בקנדה.

הקו הזה במיטה נשמע כמו בדיחה, ואני חושב שהוא הפרט הכי מדויק בכל הסיפור. גבר שכבר טס, כבר בחר להיות בחדר, כבר יודע בגוף מה קורה, ועדיין צריך לסמן לעצמו גבול פיזי כדי להרגיש שהוא בשליטה. עשר דקות אחר כך הגבול נעלם. הוא נעלם כי הוא היה טקס אחרון של מישהו שנפרד מהרגל של שנים.

מה שנשאר איתי מהכתבה הוא לא הסוף הטוב. יש בו סוף טוב, בהחלט, ואפשר לשמוח בו. אבל הדבר שחזרתי אליו פעמיים היה משפט אחד באמצע.

צילום של שני גברים עומדים יחד במרפסת באור ערב חמים, רגע ביתי רגוע אחרי לחשוב שאני הומו

"פחדתי לחשוב שאני הומו. לפעמים קרה שחשבתי על זה, אבל זו מחשבה שאתה מוחק אותה מהר מאוד."

פחדתי לחשוב שאני הומו - מה זה בעצם אומר?

הפחד מתחיל הרבה לפני ההחלטה לצאת מהארון. הוא מתחיל ברמת המחשבה עצמה.

מחיקת מחשבה היא צנזורה פנימית אוטומטית: המוח מזהה מחשבה על משיכה לגברים ומפסיק אותה עוד לפני שהיא מתנסחת למשפט שלם. אין ויכוח פנימי, אין התלבטות, ואין החלטה מודעת להסתיר. יש רק דילוג מהיר, כמו לגלול הלאה בטלפון בלי לשים לב שגללת.

אנחנו רגילים לדבר על ארון כמו על סוד: יש דבר שאני יודע על עצמי, ואני שומר אותו מאחרים. אבל יש שכבה מוקדמת יותר, והיא פחות מדוברת. שם אין עדיין סוד, כי אין עדיין משפט שלם. יש הבזק. מבט שנתקע רגע יותר מדי, חלום, תחושה מוזרה בבטן אחרי סרט. וברגע שההבזק הזה מנסה להפוך למילים, מישהו בפנים לוחץ מחק.

הגבר הזה לא משקר לאף אחד. הוא פשוט לא נותן למחשבה מספיק אוויר כדי שתהפוך לשאלה. אני שומע את זה הרבה בעבודה שלי, בניסוחים כמו "לא באמת חשבתי על זה", ואז, בשיחה השנייה, מתברר שכן חשבו. הרבה פעמים. פשוט אף פעם לא יותר משתי שניות ברצף.

המחיקה הזאת עולה כסף. זה כסף של שחיקה שקטה, בלי שום דרמה. צריך לשמור על ערנות פנימית כל הזמן, כי מחשבה יכולה לצוץ בכל מקום, וזו עבודה שאף אחד סביבך לא רואה. גם גבר שנשוי ונמשך לגברים מתאר לפעמים בדיוק את השלב הזה, שנים לפני שהיה לו מושג לאן הדברים הולכים.

ולמה בכלל נוצרת מחיקה כזאת? כי בשלב מסוים בחיים המוח למד שהמחשבה הזאת יקרה מדי. בדרך כלל זה קורה מאלף אירועים קטנים: מילה בחדר ההלבשה, בדיחה של דוד בארוחה, שקט מסוים של אבא כשמשהו בטלוויזיה נגע בנושא. אף אחד לא אמר לילד הזה "אסור לך לחשוב". הוא פשוט הסיק את המסקנה לבד, והיא נשמרה טוב.

מכאן זה ממשיך בלוגיקה פשוטה. אם המחשבה תישאר, יהיה צריך לעשות איתה משהו. ואם יהיה צריך לעשות איתה משהו, כל מה שכבר נבנה עלול לזוז: מערכת יחסים, מעמד במשפחה, איך שחברים מסתכלים עליך, השקט של ההורים. המוח לא מנסה להסתיר ממך את האמת, הוא מנסה להגן עליך מהמחיר שלה. הבעיה היא שהוא מחשב את המחיר לפי המידע שהיה לו כשהיית בן שתים עשרה, והמידע הזה נשאר תקוע שם.

לכן גברים רבים מגלים בשנות השלושים או הארבעים שלהם שהם פחדו מהסצנה שהמציאו בראש סביבה, סצנה שברוב המקרים כלל לא קרתה. חלק ניכר מהעבודה הטיפולית הוא פשוט לעדכן את החישוב הזה מול המציאות של היום.

יש עוד משהו שקורה למי שמוחק שנים, ולא מדברים עליו מספיק. הוא מאבד בהדרגה את היכולת לזהות מה הוא רוצה בכלל, לא רק בנטייה. כשמתאמנים כל כך הרבה שנים לעצור מחשבה באמצע, אותו שריר עובד גם על שאר החיים: איזו עבודה באמת מעניינת אותך, עם מי נעים לך לשבת, מה היית עושה ביום חופשי אם אף אחד לא היה שואל. גברים מתארים את המצב הזה כתחושה של להיות אורח בחיים של עצמם, מנומס, מתפקד, קצת רחוק. הבשורה הטובה היא שהשריר מתרכך לשני הכיוונים. ברגע שמחשבה אחת מקבלת רשות להישאר בחדר, גם אחרות מתחילות לחזור, ולפעמים הן מגיעות ראשונות דווקא בתחומים שנראים לא קשורים.

יש עוד משהו שקורה למי שמוחק שנים, ולא מדברים עליו מספיק. הוא מאבד בהדרגה את היכולת לזהות מה הוא רוצה בכלל, לא רק בנטייה. כשמתאמנים כל כך הרבה שנים לעצור מחשבה באמצע, אותו שריר עובד גם על שאר החיים: איזו עבודה באמת מעניינת אותך, עם מי נעים לך לשבת, מה היית עושה ביום חופשי אם אף אחד לא היה שואל. גברים מתארים את המצב הזה כתחושה של להיות אורח בחיים של עצמם, מנומס, מתפקד, קצת רחוק. הבשורה הטובה היא שהשריר מתרכך לשני הכיוונים. ברגע שמחשבה אחת מקבלת רשות להישאר בחדר, גם אחרות מתחילות לחזור, ולפעמים הן מגיעות ראשונות דווקא בתחומים שנראים לא קשורים.

איך יודעים שאתה מוחק לעצמך את המחשבה?

לרוב לא יודעים, וזו בדיוק הנקודה. מחיקה טובה מרגישה כמו כלום. הכחשה עוד משאירה עקבות, כי צריך להתאמץ מולה. מחיקה עובדת בשקט מוחלט, ולכן קשה כל כך לתפוס אותה בזמן אמת. את הסימנים מזהים כמעט תמיד בדיעבד, כשמסתכלים אחורה על עשור שלם ופתאום רואים תבנית. אלה כמה מהם, כפי שגברים מתארים אותם:

  • אתה נתקל בתוכן גאה ועובר הלאה מהר יותר מהצורך, ואז חוזר אליו בלילה.
  • אתה מסביר לעצמך כל משיכה כהערכה או כקנאה בגוף שלו.
  • אתה זוכר בדיוק מתי המחשבה עלתה, אבל אף פעם לא מה חשבת עליה.
  • אתה מרגיש הקלה כשמערכת יחסים עם אישה מתקדמת, וגם ריקנות שאין לך שם בשבילה.
  • שאלה ישירה של חבר על נטייה מינית מקפיצה אותך יותר מדי חזק.
  • אתה מוצא את עצמך קורא על הנושא באינטרנט ואז מוחק היסטוריה, בלי שקרה שום דבר.

אף אחד מהסימנים האלה לא מוכיח שום דבר בפני עצמו, וגם כולם ביחד לא. אפשר לעבור על הרשימה, למצוא שם ארבעה סעיפים, ועדיין לא לדעת מה הנטייה שלך. מה שהם כן מספרים הוא איך אתה מתנהג כלפי המחשבות שלך: האם אתה מרשה להן לגור אצלך, או שאתה מפנה אותן ברגע שהן מתיישבות.

יש הבדל בין סקרנות לבין מחיקה, והוא לא תמיד ברור מבפנים:

סקרנות בריאה מחיקה אוטומטית
המחשבה נשארת מספיק זמן כדי לבדוק אותה המחשבה נעלמת לפני שהיא הופכת למשפט
אפשר לחיות איתה בלי להסיק מסקנה חייבים להסיק מיד "זה לא אני" כדי להירגע
מרגישה לא נעימה אבל נסבלת מרגישה מסוכנת, כאילו יקרה משהו אם תישאר

ויש סימן נוסף שקשה לראות מבפנים: כמה אנרגיה הולכת על השאלה איך אני נראה בעיני אנשים אחרים, לא איך אני נראה במראה. איך ישבתי, מה אמרתי, האם המבט שלי נתקע רגע יותר מדי. גבר שלא מוחק כלום לא מנהל את החשבון הזה, כי אין לו מה לשמור. מי שכן מוחק מנהל אותו ברקע כמעט כל היום, ומתרגל אליו עד שהוא מפסיק להישמע כמו מאמץ ומתחיל להישמע כמו אופי.

ויש סימן נוסף שקשה לראות מבפנים: כמה אנרגיה הולכת על השאלה איך אני נראה בעיני אנשים אחרים, לא איך אני נראה במראה. איך ישבתי, מה אמרתי, האם המבט שלי נתקע רגע יותר מדי. גבר שלא מוחק כלום לא מנהל את החשבון הזה, כי אין לו מה לשמור. מי שכן מוחק מנהל אותו ברקע כמעט כל היום, ומתרגל אליו עד שהוא מפסיק להישמע כמו מאמץ ומתחיל להישמע כמו אופי.

צילום של גבר יושב לבד ליד שולחן בערב וכותב במחברת, רגע של מחשבה שמותר לה להישאר
צילום של גבר יושב לבד ליד שולחן בערב וכותב במחברת, רגע של מחשבה שמותר לה להישאר

"מחשבה שנמחקת לא נעלמת. היא רק מחכה שיהיה בטוח מספיק בשביל לחזור."

מה עושים כשהמחשבה מפסיקה להימחק?

בצעד הראשון פשוט נותנים לה להישאר, וההחלטה יכולה לחכות. רוב הגברים שאני פוגש רוצים לדלג ישר לסוף: מה אני, ומה עכשיו. וזה מה שמחזיר את המחיקה, כי אם כל מחשבה חייבת להסתיים בהכרעה, עדיף כבר למחוק אותה.

לפני שנכנסים לשלושת הדברים, כדאי להוריד ציפייה אחת. אף אחד מהם לא נועד לתת לך תשובה. הם נועדו להחזיר לך את הרשות לשאול, וזה שלב אחר לגמרי. גבר שמנסה לסחוט תשובה סופית משבועיים של בדיקה עצמית בדרך כלל חוזר למחוק, כי הלחץ שהוא מפעיל על עצמו גדול בדיוק כמו הלחץ שממנו ברח. לאט אינו סימן לחולשה כאן, לאט הוא מה שמאפשר לתהליך להחזיק מעמד לאורך זמן.

לפני שנכנסים לשלושת הדברים, כדאי להוריד ציפייה אחת. אף אחד מהם לא נועד לתת לך תשובה. הם נועדו להחזיר לך את הרשות לשאול, וזה שלב אחר לגמרי. גבר שמנסה לסחוט תשובה סופית משבועיים של בדיקה עצמית בדרך כלל חוזר למחוק, כי הלחץ שהוא מפעיל על עצמו גדול בדיוק כמו הלחץ שממנו ברח. לאט אינו סימן לחולשה כאן, לאט הוא מה שמאפשר לתהליך להחזיק מעמד לאורך זמן.

אז במקום להכריע, אפשר להתחיל בשלושה דברים פשוטים.

הראשון: חמש דקות ביום שבהן מותר לחשוב בלי להגיע למסקנה. חמש דקות, לא שעה, כי המטרה היא להוכיח לעצמך שהמחשבה יכולה להישאר בחדר ואף אחד לא נפגע. ברוב המקרים מה שקורה בחמש הדקות האלה הוא הרבה פחות דרמטי ממה שהפחד הבטיח.

השני: לכתוב. מילה כתובה נמחקת פחות טוב ממחשבה, ולכן היא עושה משהו שדיבור פנימי לא מצליח לעשות. אפשר בפתק בטלפון עם נעילה, אפשר במחברת בתיק, אפשר במייל טיוטה שלא נשלח לאף אחד. הפורמט פחות חשוב, מה שחשוב הוא שהמשפט יהיה שלם ולא הבזק.

השלישי: לספר לאדם אחד בלבד. בלי שום כוונה לצאת מהארון או להכריז על משהו. פשוט כדי לשמוע איך המשפט נשמע כשהוא יוצא מהפה במקום להסתובב בראש. הרבה גברים מתארים את הפעם הראשונה הזאת כאנטי קליימקס מבורך: אמרתי, השמיים לא נפלו, וזה היה קטן יותר ממה שדמיינתי.

ומה עושים אם כבר יש בת זוג, ילדים, וחיים שלמים שנבנו על ההנחה הישנה? קודם כל לא ממהרים. הצורך להכריע היום מה קורה עם המשפחה הוא בדיוק אותו לחץ שיצר את המחיקה מלכתחילה, רק בגרסה מבוגרת יותר. אף אחד לא חייב לפרק משהו כדי לבדוק מה נכון לו. אפשר להתחיל בלהבין מה קורה אצלך בפנים, ורק אחר כך לשאול מה המשמעות של הבנה כזאת לגבי אנשים אחרים. הסדר הזה נשמע אנוכי, ובפועל הוא ההפך הגמור: החלטות שמתקבלות מתוך בהלה פוגעות בכולם, כולל בך.

ועוד משהו שכדאי לדעת מראש. מה שקורה אחרי השיחה הראשונה הוא לרוב שקט מוזר. גברים מתארים כמה ימים של ריקנות אחרי שאמרו את המשפט בקול, ונבהלים ממנה. השקט הזה בדרך כלל סימן טוב. הוא מה שנשאר כשמפסיקים להשקיע כוח בשמירה, ולוקח קצת זמן להתרגל לחלל שנפתח במקום.

ומה עושים אם כבר יש בת זוג, ילדים, וחיים שלמים שנבנו על ההנחה הישנה? קודם כל לא ממהרים. הצורך להכריע היום מה קורה עם המשפחה הוא בדיוק אותו לחץ שיצר את המחיקה מלכתחילה, רק בגרסה מבוגרת יותר. אף אחד לא חייב לפרק משהו כדי לבדוק מה נכון לו. אפשר להתחיל בלהבין מה קורה אצלך בפנים, ורק אחר כך לשאול מה המשמעות של הבנה כזאת לגבי אנשים אחרים. הסדר הזה נשמע אנוכי, ובפועל הוא ההפך הגמור: החלטות שמתקבלות מתוך בהלה פוגעות בכולם, כולל בך.

ועוד משהו שכדאי לדעת מראש. מה שקורה אחרי השיחה הראשונה הוא לרוב שקט מוזר. גברים מתארים כמה ימים של ריקנות אחרי שאמרו את המשפט בקול, ונבהלים ממנה. השקט הזה בדרך כלל סימן טוב. הוא מה שנשאר כשמפסיקים להשקיע כוח בשמירה, ולוקח קצת זמן להתרגל לחלל שנפתח במקום.

ומה כדאי לא לעשות? לא לקבוע דדליין לעצמך. אין תאריך שבו חייבים לדעת. לא לבנות תוכנית פעולה שלמה למשהו שעדיין לא בדקת, ולא להשוות את עצמך לגברים שהמסלול שלהם היה מהיר יותר. יש מי שהמחשבה שלו נשארה כבר בגיל עשרים, ויש מי שנתן לה מקום רק בארבעים ושבע. שניהם הגיעו לאותו מקום.

ואם אתה מרגיש שהתחלת מאוחר, שווה לקרוא איך זה נראה אצל גברים שיצאו מהארון בגיל מאוחר אחרי שנים של הכחשה, ואיך זה נראה כשזה קורה בתוך משפחה מסורתית בגיל שלושים. בפרק הפודקאסט הארון שבראש שלומי ומורן מדברים בדיוק על יציאה מהארון בגיל מבוגר, ועל מה שקורה ביום שאחרי.

💬 "אני עדיין לא יודע להגיד לך מה אני, אבל יש מחשבה שאני מוחק כבר שנים, ואני רוצה בפעם הראשונה פשוט לא למחוק אותה."

ויש עוד משהו בכתבה הזאת ששווה לעצור בו, והוא לא טיפולי בכלל. גבר בן 48 מספר בעיתון על הפחד שלו לחשוב, ובאותה נשימה על בעל ועל שלושה ילדים. אין פה הבטחה שאותו דבר יקרה גם לך, ויש פה תזכורת שהחיים לא נגמרים בשלב שאתה נמצא בו עכשיו.

ואולי הדבר הכי נעים בכתבה כזאת הוא פשוט שהיא קיימת. שאפשר לפתוח עיתון גדול באמצע השבוע ולמצוא שם גבר שהתחיל בדיוק מהמקום שאתה מכיר, ושלא מציגים אותו כמקרה חריג או כסיפור מעורר השראה במיוחד. הוא סתם אדם עם משפחה ועם עבודה, ומישהו חשב שהסיפור שלו שווה עמוד. לא צריך להיות פעיל ולא צריך לספר לאף אחד כדי שיהיה נעים לראות את זה על המסך.

השאלות שהכי שואלים אותי

מי זה יניב נוימן אייל ומה הוא סיפר?
גבר בן 48, מנהל בחברת תמוז ישראל שמלווה הליכי פונדקאות. בכתבה ב-ynet הוא סיפר שעד גיל שלושים היה רק עם נשים, ושפחד אפילו לחשוב שהוא הומו.

איך יודעים אם אני מוחק לעצמי מחשבות על נטייה מינית?
הסימן הכי מובהק הוא שאתה זוכר מתי המחשבה עלתה, אבל לא מה חשבת עליה. אם כל הבזק נסגר תוך שנייה במסקנה מרגיעה, כנראה שיש שם מחיקה.

למה גבר ממשיך להיות עם נשים אם הוא נמשך לגברים?
כי זה עובד. מערכת יחסים עם אישה מרגיעה את הסביבה ואת הפחד גם יחד, ולפעמים גם את הגבר עצמו. השאלה החשובה כאן היא מה זה עולה לו.

איך מתחילים לבדוק את זה בלי לספר לאף אחד?
מתחילים לבד. חמש דקות ביום של מחשבה בלי הכרעה, כתיבה במקום פרטי, ואם מרגישים מוכנים, שיחה אחת עם מישהו מקצועי. יציאה מהארון היא לא תנאי לבדיקה.

אפשר לצאת מהארון בגיל מאוחר או שאיחרתי את הרכבת?
אפשר בהחלט. יש גברים שעושים את זה בשלושים, בארבעים ובשישים. מה שבאמת משתנה עם הגיל הוא מספר האנשים שהחיים שלך כבר נוגעים בהם.

אז מה חשוב לזכור?

הפחד לחשוב הוא שלב. הוא מגן על מי שעדיין אין לו מקום בטוח לחשוב בו, והוא מתחיל להתרכך ברגע שנוצר מקום כזה. אף אחד לא חייב להחליט היום מה המחשבה אומרת עליו.

מה שיניב תיאר בכתבה הוא סיפור על גבול שהפסיק להחזיק. שנים של מחיקה, ואז אדם אחד, וחדר אחד, ועשר דקות. מי שנמצא היום בשלב המחיקה לא צריך למהר לשום מקום. מספיק להתחיל בכך שהמחשבה תקבל רשות להישאר קצת יותר.

אז אם המשפט של יניב נשאר איתך אחרי שסגרת את הכתבה, אולי שווה לשאול את עצמך שאלה אחת: מתי בפעם האחרונה נתת למחשבה על עצמך להישאר יותר משתי שניות, בלי למהר לבטל אותה? יש פה משהו שמציק לך? אפשר לפרוק את זה איתי בזום.

לא חייבים להישאר עם זה לבד 🤍

אם משהו כאן הדהד לך, אלה הצעדים הבאים - בדיסקרטיות מלאה:

צרו קשר

מפגש קבוצתי / פרטני בנושאי נטייה מינית

מאמרים נוספים

פודקאסט הארון שלי ואני

Scroll to Top

כתבו לנו