כשאתה מנסה לדמיין שבת ביחד, חופשה משפחתית, להביא אותו הביתה להורים, שולחן של שניים, שנת לב שקטה - ולא יוצא לך. לא כי אתה לא רוצה. כי אף אחד לא לימד אותך איך הסצנה הזו נראית.
אמ;לק: כשגבר מנסה לדמיין חיים עם בן זוג והמוח נתקע, זה כמעט תמיד לא אומר שהוא לא רוצה - זה אומר שאין לו תמונות פנימיות מספיקות. גדלנו עם מאות דגמים של זוגיות הטרוסקסואלית - בסרטים, בבית, בסיפורים, בחגים. ולנו לא סיפרו סיפורים כאלה. הפתרון הוא לבנות את אוסף התמונות מחדש, בהדרגה, בכוונה. הדמיון פשוט ריק מחומר שאף אחד לא נתן לך.
אחד הדברים שחוזרים במפגשים שלי, שוב ושוב, עם גברים שבאמצע תהליך של יציאה מהארון: "אני יודע שאני רוצה. אבל אני מנסה לדמיין ולא מצליח." ואז הם מתחילים לפרש את זה בדרכים שונות - "אולי אני לא רוצה באמת", "אולי יש לי בעיה", "אולי זה לא בשבילי". הפרשנות מוכנה לפני שהבינו מה בכלל קורה.
מה שבאמת קורה הוא פשוט יותר, ויותר מורכב בו זמנית: הדמיון לא ממציא דברים מהאוויר. הוא בונה מחומר קיים. וכשמדובר בזוגיות עם גבר, החומר פשוט לא היה שם. אנחנו צריכים להבין למה - ואז לדעת מה עושים עם זה.
למה המוח נתקע כשמנסים לדמיין חיים בזוגיות עם גבר
מאז שאנחנו ילדים, אנחנו ספוגים בתמונות. שולחן שישי עם אמא ואבא. קופות החולים עם "שם בן הזוג". חגים שבהם כולם מביאים את "השניה שלהם". כל הסצנות האלה חוזרות שוב ושוב וחוקקו בנו דגם אחד ברור מאוד: מה זה בית, מה זה זוגיות, מה זה אהבה עם עתיד. הדגם הזה מפורט להפליא - איך הכרנו, איך התחתנו, כמה ילדים יהיו לנו, איך אנחנו נראים כשנזדקן ביחד.
לגבר עם נטייה מינית לגברים, כל הדגמים האלה - כמעט ללא יוצא מן הכלל - לא כללו אותו. לא "אבא ואבא", לא שני גברים ביד בחתונה, לא קמפיין של ביטוח שמציג זוג של שני גברים ביתיים מסביב לשולחן. הוא פשוט לא ראה. גם אם פה ושם הגיעה תמונה גאה - היא הגיעה מוצנעת, כמחאה, כאקסטרווגנציה, לא כחיים רגילים של שניים.
אז כשהוא מנסה לדמיין את עצמו בסצנה כזו - המוח מחפש קובץ ולא מוצא אותו. לא שהוא לא מסוגל לאהוב. לא שהוא לא רוצה. פשוט אין שם חומר גלם לעבודה. וכשאין חומר גלם, הדמיון מחזיר שגיאה שנראית בדיוק כמו "אני לא יכול" - אבל בעצם היא "אין לי מאיפה לבנות".
יש בזה גם שכבה שנייה, שקשה יותר לדבר עליה. חלק מהגברים שמגיעים אליי מספרים שבאמצע הניסיון לדמיין מתגנבת תחושה של… זרות. "אני רואה שני גברים ביחד ומשהו בי אומר - זה לא אני." לפעמים זו הומופוביה מופנמת שמפריעה לדמיון לזרום. לפעמים פשוט תחושה שאותם דגמים שרואים בתמונות גאה, עם כל הצבעים הבהירים ורוח הפריים קיו, לא מרגישים כמוהם - ואז נולדת הבעיה השלישית: "אולי אני לא מספיק גאה כדי לרצות בזה."
לא. זה רק אומר שאתה עדיין מחפש את הגרסה שלך של זוגיות גאה. שהיא קיימת. שיש יותר ממודל אחד. ושאתה לא חייב להתאים לאף אחד מהם - אתה יכול לבנות את שלך.

"הדמיון לא נשבר. הוא רק ריק מחומר שאף אחד לא נתן לך. ביחד אנחנו יכולים לאסוף אותו."
מה קורה בתוכנו כשמנסים לצייר סצנה שמעולם לא ראינו
שמעתי פעם משהו שנשאר איתי: "יש לי רצון בלי תבנית." שלוש מילים שמסכמות הרבה.
הרצון אמיתי. הוא שם. מרגישים אותו בבטן כשפוגשים גבר שמדבר אלינו. בגוף, ברור לגמרי. אבל בין הרצון לבין הדמיון יש פער, ובפער הזה יושבת חרדה. כי לרצות משהו שאי אפשר לדמיין - זה מרגיש כמו לרצות לנסוע למקום שאין לך מפה אליו. אתה יודע שאתה רוצה להגיע. אבל אתה לא יודע איך הדרך נראית, אם יש שם מדרכה, אם יהיה לך איפה לשבת כשתגיע.
מה שקורה לרוב: הגבר ינסה לדמיין, יתקע, ויפסיק לנסות. ואז יחשוב שהתקיעות היא הוכחה שהרצון לא אמיתי. לא. התקיעות היא הוכחה שהתמונה לא שם עדיין. זה שונה לגמרי ממשמעות אחרת.
כשאני עובד עם גברים על הנושא, אנחנו מתחילים בדברים קטנים מאוד. לא "תדמיין את עצמך בחתונה גאה". אלא: מה קורה כשאתה מדמיין ארוחת בוקר של שניים? מה יש שם? מי מכין קפה? מה שומעים? פשוט. קטן. בלי הנרטיב הגדול של "חיים בזוגיות" ובלי כל הציפיות שמגיעות איתו. ורוב הפעמים - זה כן יוצא. ומשם ממשיכים.
כי הדמיון, כמו שריר, צריך תרגול. לא קפיצה מיד לסוף, אלא בניית תמונות קטנות שהולכות ומצטברות. ארוחת הבוקר. הטיול הראשון. הויכוח הראשון שנגמר בפיוס. כל תמונה שנבנית מוסיפה עוד חומר.
ואני רואה גברים שהתחילו מ"לא יכול לדמיין כלום" ואחרי חודשים של עבודה מגיעים למקום שבו הם מתארים סצנות בפירוט, בחום, בחיוך. הריקנות שחשו בחיים שלהם היתה כי מעולם לא נתנו לעצמם לרצות בקול. לדמיין הוא דרך אחת של לרצות. ולרצות הוא דרך אחת של לחיות.
"אתה לא צריך לדמיין את כל הדרך. אתה צריך לדמיין את הצעד הבא. ורק אותו."
כיצד מתחילים לבנות את הדמיון מחדש בצורה מעשית
הדבר הראשון הוא להפסיק לדרוש מהדמיון יותר ממה שיש לו חומר לבנות. אל תנסה לדמיין חתונה, בית, ילדים, הזדקנות ביחד. זה קפיצה גדולה מדי. תתחיל מסצנות שהן בגודל שאפשר לנגוע בהן. ביחד בסרט. ביחד בים. לישון עם מישהו ולהתעורר בבוקר. לשבת שקט בספה בלי לעשות כלום. מהסצנות הקטנות האלה הדמיון מתחיל לבנות.
הדבר השני: חשוף את עצמך לתמונות אמיתיות של זוגיות גאה - לא פורנו, לא תיאטרלי, לא פריים קיו. אנשים אמיתיים שמדברים על הזוגיות שלהם בקביעות. יוטיוב, ספרים, סדרות שמציגות זוגיות גאה כחלק מחיים רגילים - לא כדרמה ולא כקטרזיס. כל תמונה כזו שנכנסת מוסיפה חומר לדמיון. וזה לא צריך להיות מוצהר - אפשר פשוט להתחיל לצפות בסדרה שיש בה זוג גאה שחיים חיים רגילים, ולהרשות לעצמך לראות אותם בלי לנתח. לפעמים הדמיון מתמלא בלי שרואים את זה.
הדבר השלישי, ואולי הכי מפתיע: דבר על מה שאתה רוצה בקול. לא לאחרים בהכרח - לעצמך. "אני רוצה מישהו שאפשר ללכת איתו לים שישי." "אני רוצה לישון עם מישהו ולא לבדוק כל הזמן אם הוא רוצה שאלך." "אני רוצה שיהיה מישהו שמכיר את הסיפור שלי." ככל שמנסח יותר, בפחות בושה - הדמיון מתחיל לעבוד. לפעמים הניסוח הוא הראשון לבוא, והתמונה מגיעה אחריו.
הדבר הרביעי הוא לאפשר לדמיון להיות לא שלם. אתה לא צריך לדמיין את הסיפור כולו. אתה לא צריך לדעת אם הוא גר אצלך או אתה אצלו, אם תתחתנו, אם יהיו לכם ילדים. אתה צריך לדמיין רק את הרגע הבא. ורק אותו. כשנותנים לדמיון להיות חלקי ולא חייב להיות שלם - הוא זז הרבה יותר בקלות.
ולפעמים הגבר מגלה שמה שמעכב אותו לדמיין זוגיות הוא פחד מוחשי מאוד ספציפי - הפחד להזדקן לבד. הדמיון נחסם מחוסר אמון שיהיה אפשרי. "לא כדאי לי לדמיין אם ממילא לא יקרה" - וזאת כבר שאלה אחרת לגמרי, שגם אותה אפשר לגעת בה ולעבוד עליה.
הנושא הזה נגע בי גם בעבודה עם גברים שתהליך יציאה מהארון שלהם היה ארוך ובולט - גברים שחיו שנים עם תוכנית החיים ה"נכונה" ופתאום מגיעים למקום חדש לגמרי. נטייה מינית ודימוי גוף הם לפעמים שזורים יחד, וגם שם - הדמיון לוקח זמן להתעדכן לאדם שאתה היום.
אני זוכר גבר שאמר לי: "אני מסוגל לדמיין אותנו ביחד שעה. אחרי שעה אני כבר לא רואה כלום." אמרתי לו: מצוין. שעה זו תחילת הדמיון. לפני זה לא היה לך אפילו רגע. עכשיו יש לך שעה. בשבוע הבא אולי יהיו שעתיים. הדמיון לא קופץ לגמר - הוא הולך. ואם הולך, מגיעים.
💬 "אני יודע שאני מנסה. ולפעמים הדמיון לא זז. אבל אני מאמין שזה לא סוף הסיפור - זה רק שעוד לא בניתי מספיק. ואפשר לבנות."
שאלות שכיחות
אם אני לא מצליח לדמיין זוגיות עם גבר, אולי אני לא באמת הומו?
לאו דווקא. קושי לדמיין לא שולל את הנטייה המינית - הוא משקף מחסור בתמונות פנימיות. רצון רגשי ומיני לגברים יכול להיות נוכח לגמרי גם כשהדמיון על חיים משותפים נתקע. אלה שני דברים שונים.
כמה זמן לוקח לבנות דמיון חדש לחיים עם גבר?
אין תשובה אחת. תהליך כזה הוא הדרגתי לחלוטין. הוא נבנה מחשיפה, משיחות, מניסיון חי, מסיפורים שנכנסים. אצל חלק לוקח חודשים, אצל אחרים יותר. הכיוון חשוב יותר מהמהירות.
מה עושים כשהדמיון מתחיל אבל מגיעה תחושת זרות?
תחושת הזרות כמעט תמיד מסמנת משהו שאפשר לחפור בו. לפעמים היא הומופוביה מופנמת. לפעמים אי התאמה בין מה שדמיינת לבין מה שאתה באמת. כדאי לשאול אותה שאלות.
האם יציאה מהארון מקלה על הדמיון?
בהחלט. ככל שהיציאה מהארון מתקדמת - כך יש יותר חשיפה לדגמים של זוגיות גאה אמיתית. זה לא קפיצה מיידית, אבל בהדרגה הדמיון מתחיל להיות פחות ריק ויותר מאוכלס בתמונות אמיתיות.
אני מצליח לדמיין רק סקס, לא זוגיות רגשית - זה תקין?
כן, ונפוץ מאוד. הסקס הגאה מיוצג בתרבות, גם אם לא תמיד בחיוב. הזוגיות הרגשית הגאה מיוצגת פחות בדגמים שקיבלנו. אז הדמיון הפיזי זזה לפני הרגשי. זה רק שלב, לא בעיה.
מה אם אני לא רוצה את אותו סוג זוגיות שרואים בסרטים גאים?
מצוין. הדמיון שלך לא חייב לשחזר תבנית קיימת. אפשר לדמיין זוגיות שקטה, ביתית, לא פריים קיו בכלל. הגיוון בזוגיות גאה הוא לא פחות מהגיוון בכל זוגיות אחרת - ואולי יותר.
מה שאני רוצה להשאיר כאן הוא פשוט: אי היכולת לדמיין לא אומרת שאי אפשר. היא אומרת שעדיין אוספים תמונות. שהדמיון עדיין בבנייה. ואת הבנייה הזו אפשר לקחת ברצינות, לעבוד עליה, לתת לה מקום ולא לפרש אותה כעוד הוכחה שמשהו לא בסדר אצלך. הרבה גברים שעבדו על הנושא גילו שהמכשול לא היה חוסר רצון - היה חוסר חומר. וחומר אפשר לאסוף, סצנה אחרי סצנה, שיחה אחרי שיחה. המאמר נגמר, השיחה לא חייבת - פה אפשר להמשיך.
לא חייבים להישאר עם זה לבד 🤍
אם משהו כאן הדהד לך, אלה הצעדים הבאים - בדיסקרטיות מלאה:
- מפגש קבוצתי בזום - אחת לחודש, אפשר ללא מצלמה ובשם בדוי
- הקורס הדיגיטלי "לפגוש את ההומופוב הפנימי" - 14 פרקים לקבלה עצמית
- ליווי אישי 1:1 בזום - תהליך פרטי בקצב שלך
- קורס להורים: "מתקרבים מחדש" - כלים פרקטיים להורים ללהט"ב




