"דיווה" של דנה אינטרנשיונל: כשנראות הופכת לגאווה

השיר "דיווה" נכתב על נשים חזקות, לא על יציאה מהארון. אז איך הוא הפך לסמל להט"בי? קריאה טיפולית על נראות, בושה והרגע שדנה אינטרנשיונל בחרה לא להסתתר.

9 במאי 1998. בירמינגהם, אנגליה. אישה ישראלית בשמלת נוצות של ז'אן פול גוטייה עומדת על במת האירוויזיון ושרה על נשים חזקות מההיסטוריה. כמה דקות אחר כך היא מנצחת, וישראל - והעולם - מגלים שהזמרת שייצגה אותם היא אישה טרנסג'נדרית. לא במחתרת. לא ברמז. לא בהתנצלות. בגאון, מול מאות מיליוני צופים.

אני חוזר הרבה לרגע הזה כשאני יושב מול אנשים שעוד מסתתרים. כי "דיווה" של דנה אינטרנשיונל הוא אחד המקרים המרתקים שבהם השיר עצמו אומר דבר אחד, ומה שהוא סימן לקהילה שלמה היה דבר אחר לגמרי.

אמ;לק: על מה השיר "דיווה" ולמה הוא חשוב לקהילה הלהט"בית?

"דיווה", שכתב יואב גינאי והלחין צביקה פיק (1998), הוא בעצם המנון לנשים חזקות בהיסטוריה - הוא לא שיר על יציאה מהארון ולא על כאב ההסתרה. החשיבות הלהט"בית שלו לא מגיעה ממילות השיר אלא ממי שמבצעת אותו: דנה אינטרנשיונל הייתה הזמרת הטרנסג'נדרית הראשונה שזכתה באירוויזיון, וזה שינה משהו בנראות הטרנסית בישראל ובעולם. הזווית האמיתית כאן היא זהות ונראות.

מה השיר באמת אומר - בלי לזייף

חשוב לי להתחיל דווקא מכאן, כי קל מאוד לטעות. הרבה אנשים מניחים ש"דיווה" הוא שיר על להיות שונה, על להסתתר, על להעז לצאת החוצה. זה לא נכון. השיר עצמו, כפי שיואב גינאי כתב אותו, הוא שיר על נשיות וכוח - מחווה לנשים גדולות מההיסטוריה, לדמות הדיווה כסמל של עוצמה נשית.

אני לא אצטט לכם כאן שורות מהשיר, כי החוק שלי בכתיבה הזו הוא לא להמציא ולא לדייק "בערך". מה שכן אני יכול להגיד: המסר הגלוי של השיר הוא העצמה נשית. וזה דווקא מה שהופך את הסיפור למעניין כל כך.

ויש כאן עוד נקודה חשובה. לפעמים אנחנו רוצים כל כך שיצירה תדבר בדיוק על מה שאנחנו עוברים, שאנחנו "מלבישים" עליה משמעות שלא באמת כתובה בה. אין בזה שום פסול, ככה אמנות עובדת. אבל בעבודה הטיפולית אני לומד להבחין בין מה שבאמת נאמר לבין מה שאני צריך שייאמר. וזה הרגל בריא גם בחיים: להבחין בין מה שקרה לבין הסיפור שאני מספר לעצמי על מה שקרה.

אז איך שיר על נשים חזקות הפך לסמל להט"בי?

התשובה היא במילה אחת: הקשר. ב-9 במאי 1998 דנה אינטרנשיונל זכתה באירוויזיון, והניצחון הזה לא היה רק ניצחון מוזיקלי. דנה, שעברה ב-1993 ניתוח התאמת מין בלונדון, בחרה לא להסתיר את זהותה. היא לא הציגה את עצמה כמשהו אחר, לא טשטשה, לא התנצלה.

זה הרגע שבו הקהילה שמעה את השיר אחרת ממה שהוא נכתב. אנשים שחיו בארון, שהסתתרו, שלמדו מגיל צעיר שהזהות שלהם היא משהו שצריך להעלים, ראו על המסך אישה שעומדת מול העולם כולו ואומרת "זאת אני". השיר "דיווה" הפך לפסקול של הרגע הזה, בגלל מי שאמרה אותו ואיך, יותר מבגלל המילים עצמן.

אפשר להאזין ל"דיווה" כאן ולנסות לשמוע את שתי השכבות בו זמנית: את השיר על הכוח הנשי, ואת מה שהביצוע הזה סימן לאלפי אנשים שצפו בו מהארון.

פורטרט של דנה אינטרנשיונל, הזמרת שזכתה באירוויזיון 1998 עם השיר דיווה

צילום: Daniel Kruczynski, CC BY-SA 2.0, ויקישיתוף

מתוך מילות השיר:

יש אישה גדולה מהחיים
יש חושים שיש רק לה
למלאכים דיווה היא אימפריה
על הבמה דיווה היא היסטריה
והיא כולה שיר אהבה
 
ויוה נריע, ויוה ויקטוריה
אפרודיטה
ויוה לדיווה, ויוה ויקטוריה
קלאופטריה

למילים המלאות של השיר ›

▶️ להאזנה: דיווה

"לפעמים עצם הנוכחות של מישהו שלא מתחבא היא הרגע שבו מישהו אחר, שצופה מהבית, מבין שמותר גם לו."

הקריאה הטיפולית שלי: מה הרגע הזה מלמד על יציאה מהארון

אני רוצה להבהיר - מה שאני כותב עכשיו זו הקריאה שלי, הפרשנות הטיפולית שלי, לא עובדה על מה שדנה או יואב גינאי התכוונו. אבל מה שתופס אותי בכל הסיפור הזה הוא הפער בין הכוונה לבין ההד.

בעבודה שלי עם גברים שעוד בארון, אני רואה שוב ושוב כמה אנחנו מחפשים מראָה. מישהו שיגיד לנו "אפשר". לא במילים גדולות - פשוט בעצם הקיום שלו. דנה לא שרה "צאו מהארון", אבל עצם זה שהיא עמדה שם, גלויה, בלי בושה, נתן לאנשים משהו שהם לא ידעו שהם צריכים: הוכחה שאפשר לשרוד את החשיפה.

זה משהו שאני פוגש כל הזמן. הבושה נשברת בעדות. כשמישהו שחי את מה שאתה מפחד ממנו עומד מולך וחי בכל זאת, קורה משהו בגוף. הפחד לא נעלם, אבל הוא מפסיק להיות בלעדי. פתאום יש דמות שאומרת: "הדבר שאתה הכי מפחד ממנו - אנשים עברו אותו, וממשיכים לחיות."

ויש משהו נוסף שתופס אותי בסיפור הזה. דנה פשוט הייתה שם על הבמה, שלמה עם מי שהיא. ובדיוק זה מה שעשה את ההבדל. כי כשאנחנו עוד בארון, אנחנו נוטים לחשוב שכדי לצאת אנחנו צריכים להפוך לדוגמה, להחזיק נאום, להסביר לכולם. ואז זה נשמע בלתי אפשרי. אבל הקריאה שלי בסיפור הזה היא בדיוק ההפך: הכוח הוא בלהיות. רוב התהליכים שאני מלווה מתחילים מרגע שקט אחד שבו מישהו מפסיק להעמיד פנים.

למה דווקא "להיות גלוי" מפחיד כל כך?

כי הבושה אומרת לנו שאם יראו אותנו באמת, ידחו אותנו. זאת המשוואה הפנימית של מי שבארון: אם אחשוף את עצמי, אאבד אהבה, ביטחון, שייכות. ההסתרה היא אסטרטגיית הישרדות שלמדנו מתישהו, כשהיא באמת הייתה נחוצה.

מה שדנה הדגימה, שוב, בקריאה שלי, הוא שאפשר להפוך את המשוואה. שהנראות, שנדמתה כאיום, יכולה להיות מקור לעוצמה. שהדבר שהסתרת אולי הוא בדיוק הדבר שיגרום לאנשים לאהוב אותך יותר, לא פחות. זה לא מבטיח שכולם יקבלו, אבל זה מראה שהחיים אחרי החשיפה לא נגמרים. הם רק מתחילים אחרת.

אני רוצה להגיד כאן משהו עדין, כי קל לי לטעות בו. אני לא אומר שיציאה מהארון תמיד מסתיימת בניצחון, או שכל סיפור הוא סיפור הצלחה כמו של דנה. יש סביבות שאינן בטוחות, ויש אנשים שלא ראוי לתת להם אמון. החשיבה הזו, "מי בטוח לי, ומתי, ואיך", היא חלק מהעבודה. אבל מה שכן נכון כמעט תמיד הוא שהפחד מהחשיפה גדול בהרבה מהחשיפה עצמה. הראש מצייר אסון, והמציאות לרוב הרבה יותר רכה.

מה ההבדל בין מה שהיוצר התכוון לבין מה שהקהל שמע?

זו אחת השאלות שהכי מסקרנות אותי, וחשוב לי שתבינו את התשובה לעומק. יואב גינאי כתב שיר על נשיות וכוח. הקהל הלהט"בי שמע שיר על נראות וגאווה. שניהם צודקים, אבל הם לא שומעים את אותו דבר.

זה מה שקורה בחיים שלנו. אנחנו לא תמיד שולטים במשמעות שהמעשים שלנו מקבלים. דנה יצאה לבמה כדי לזכות בתחרות שירים. אבל ברגע שהיא עמדה שם כמי שהיא, היא הפכה לסמל בלי לבקש. לפעמים הצעד האמיץ ביותר הוא פשוט להיות מי שאתה, והמשמעות מגיעה אחר כך, מעצמה.

אני אוהב את הזווית הזו כי היא משחררת. אתה לא חייב לשאת על הכתפיים תפקיד שלא ביקשת. אתה לא צריך להיות "הגיי הראשון במשפחה" או "זה שפותח דלת לאחרים". אתה צריך רק להיות אתה. ואם אגב זה גם נותן השראה למישהו - מה טוב. אבל זה לא התפקיד שלך, וזה לא העומס שלך. בעבודה שלי אני רואה כמה אנשים נתקעים דווקא בגלל האחריות הזו שהם מדמיינים - "מה יגידו", "איך זה ישפיע על כולם" - ושוכחים שהיציאה מהארון היא קודם כול שלהם, בשבילם.

מה אפשר לקחת מהסיפור הזה אם אני עדיין בארון?

קודם כול - שאתה לא חייב לעשות את זה כמו דנה. לא כולם צריכים לעמוד על במה מול מיליונים. רוב היציאות מהארון קורות בשקט, מול אדם אחד, בחדר אחד. אומץ לא נמדד בגודל הקהל.

אבל מה שכן אפשר לקחת זה את התובנה שנראות ובושה לא יכולות לחיות באותו מקום. ברגע שאתה מאפשר למישהו אחד לראות אותך באמת, ולא דוחה אותך, הבושה מאבדת חלק מהכוח שלה. דנה עשתה את זה מול העולם. אתה יכול לעשות את זה בקצב שלך, מול מי שבטוח לך. ההכרה שאתה לא לבד היא הצעד הראשון.

ועוד דבר אחד שלמדתי: הקצב שלך הוא לגיטימי. יש מי שיוצא מהארון בגיל שש עשרה ויש מי שעושה את זה בגיל חמישים, ושני התהליכים תקפים בדיוק באותה מידה. דנה הייתה בת עשרים ושמונה כשהיא עמדה על הבמה הזו, אחרי שנים של מסע פנימי משלה. אף אחד לא יושב בארון "סתם", תמיד יש סיבה טובה, הקשר, פחד אמיתי. החמלה כלפי עצמך על השנים שבהן הסתתרת היא חלק מהריפוי, לא פחות מהיציאה עצמה.

שאלות נפוצות על "דיווה" ודנה אינטרנשיונל

על מה השיר "דיווה" מדבר?

"דיווה" הוא שיר על נשיות וכוח - מחווה לנשים חזקות מההיסטוריה ולדמות הדיווה כסמל לעוצמה נשית. הוא לא עוסק במפורש ביציאה מהארון או בכאב ההסתרה; המשמעות הלהט"בית שלו מגיעה מהקשר הביצוע.

מי כתב את השיר "דיווה"?

את מילות השיר כתב יואב גינאי, והלחן הוא של צביקה פיק. השיר בוצע על ידי דנה אינטרנשיונל וזכה באירוויזיון 1998 שנערך בבירמינגהם שבאנגליה.

למה הזכייה של דנה אינטרנשיונל הייתה כל כך משמעותית?

כי דנה הייתה הזמרת הטרנסג'נדרית הראשונה שזכתה באירוויזיון, ב-9 במאי 1998. היא בחרה לא להסתיר את זהותה, ובכך שינתה את הנראות הטרנסית בישראל ובעולם.

האם "דיווה" נכתב במכוון כשיר להט"בי?

לא. השיר עצמו נכתב כשיר על נשיות וכוח. אבל הקהילה הלהט"בית שמעה אותו אחרת - דרך זהות המבצעת - והוא הפך לסמל של נראות וגאווה. זה סיפור על איך קהל שומע יצירה אחרת ממה שנכתבה.

איך סיפור כזה עוזר למישהו שעדיין בארון?

הוא מספק עדות. כשרואים אדם שחי את מה שמפחיד אותנו - ושורד את זה בגאון - הבושה מאבדת מכוחה. זו הוכחה שהחיים אחרי החשיפה לא נגמרים, הם רק מתחילים אחרת. לא הבטחה שכולם יקבלו.

מה ההבדל בין נראות לבין יציאה מהארון?

יציאה מהארון היא הרגע שבו אתה חושף את זהותך בפני מישהו. נראות היא מצב מתמשך של חיים גלויים, בלי להסתתר. דנה לא רק "יצאה מהארון" - היא בחרה בנראות מלאה, ובכך נתנה לרבים מודל של חיים בלי הסתרה.

אז מה חשוב לקחת מהשיר הזה?

שלפעמים המשמעות הגדולה ביותר של יצירה נמצאת ברגע שבו היא נאמרת ובמי שאומר אותה. "דיווה" נכתב כשיר על כוח נשי, אבל הוא הפך לסמל של נראות וגאווה כי דנה אינטרנשיונל עמדה מול העולם ולא הסתתרה. זה הלב של מה שאני מנסה ללוות אנשים אליו: לגלות שהגלוּיוּת עצמה היא מקור לעוצמה - לא סתם להפסיק להסתתר כי "ככה צריך".

אם אתה קורא את זה ומרגיש שאתה עדיין מסתתר - אתה לא לבד, ואין צורך לעשות את זה לבד. אני מלווה תהליכי יציאה מהארון בגובה העיניים, מתוך ניסיון, בלי שיפוט. אם בא לך לדבר על איפה אתה נמצא ולאן בא לך ללכת - אפשר לפנות אליי כאן. הצעד הראשון הוא תמיד פשוט להגיד את זה בקול, לאדם אחד.

תמונה ראשית: צילום: משה מילנר, לשכת העיתונות הממשלתית, CC BY-SA 3.0, ויקישיתוף

לא חייבים להישאר עם זה לבד 🤍

אם משהו כאן הדהד לך, אלה הצעדים הבאים - בדיסקרטיות מלאה:

צרו קשר

מפגש קבוצתי / פרטני בנושאי נטייה מינית

מאמרים נוספים

פודקאסט הארון שלי ואני

Scroll to Top

כתבו לנו