יציאה מהארון בגיל 21.5: אם ובנה משחזרים את הלילה שהכול השתנה

אם ובנה משחזרים את היציאה מהארון בגיל 21.5 - מההלם הראשוני והתגובה שאכזבה, דרך תהליך הקבלה של כל המשפחה ועד הגאווה המשותפת של היום. פרק 11 של "הארון שלי ואני".
פרק 11
🎙️ רוזית, בת 52, מנהלת פרויקטים בנדל\"ן והתחדשות עירונית, אם לשלושה, שעברה מהלם של 'בום' ביציאה ועד אמא גאה שתולה דגל גאווה והולכת לעצרת; ובנה עומר, בן 27 מתל אביב, בוגר סדנת 'הארון שלי ואני', שיצא מהארון בגיל 21.5 אחרי שנתיים של פיזור רמזים.
⏱️ 44 דקות
להאזנה ולצפייה בפרק:

פרק 11 של 'הארון שלי ואני' הוא מאותם פרקים נדירים שבהם אפשר לשבת מהצד, להקשיב, ולהרגיש את הכנות. אם ובן יושבים מולי ומשחזרים יחד את אותו לילה שבו הכול השתנה - הלילה שבו רוזית שמעה את בנה עומר אומר 'אני לא אוהב, רק בנות', והרגישה את ה'בום'. בפרק הזה אנחנו פוגשים את שני הצדדים של אותו רגע: את האם שלא הבינה עד כמה זה קשה לצאת מהארון, ואת הבן שפיזר רמזים שנתיים ופחד מהתגובה. ומתוך זה עולה מסר אחד גדול - שיציאה מהארון היא טנגו של שניים.

מה תשמעו בפרק

  • איך נראתה היציאה מהארון של הבן עומר בגיל 21 וחצי, ולמה הוא לא אמר את המילה 'גיי'
  • התגובה הראשונית של האם רוזית: 'היה בום', והעירה את האב באמצע הלילה
  • למה הבן התאכזב מתגובת האם, ומה היה זקוק לקבל באותו רגע
  • החברה שהביא הביתה בגיל 16 ש'ניפצה את המיתוס' לכמעט שלוש שנים
  • שנתיים של פיזור רמזים: 'את לא שמה לב שאני צבעוני?'
  • מה זה להסתיר ולגדול ככה - מכיתה ה', דרך הצופים ועד בת הזוג
  • החופשה באילת שבה הבן לא הצליח להוציא את הסוד מהפה
  • 'יציאת ההורים מהארון': תהליך הקבלה ההדרגתי של כל המשפחה
  • הסיפור לסבא ההומופוב ודגל הגאווה בדירה בתל אביב
  • הניסיון של האב 'לתקן' שחלף מהר, והפיכתו לתומך שדוחף למצעד
  • המסר המרכזי: יציאה מהארון היא טנגו של שניים - תמיכת הורים ואחריות הילד
  • איך הבן בחן את ההורים דרך בגדים מבריקים ולק
  • העצות לסיום: להורים ולילדים שעדיין בארון
  • הגאווה והקשר הפתוח של המשפחה היום, כולל עצרת הגאווה

בפרק הזה ישבתי עם רוזית ובנה עומר, אם ובן שבחרו לחזור יחד אל אחד הרגעים המכוננים בחייהם. רוזית, בת 52, מנהלת פרויקטים בחברת נדל\"ן בתחום ההתחדשות העירונית, ואם שעוטפת ברמה קצת פסיכית את שלושת ילדיה. עומר, בן 27, חי בתל אביב, עובד במסעדה ושחקן בהתהוות, בוגר סדנת 'הארון שלי ואני' שכבר התארח אצלנו בפרק קודם. עומר יצא מהארון בפני הוריו בגיל 21 וחצי, אחרי שנתיים של פיזור רמזים, וזוגיות בת כמעט שלוש שנים עם בחורה שהתחילה בגיל 16. בפרק הזה הם משחזרים את הכל - מההלם הראשוני ומהתגובה שאכזבה את עומר, דרך תהליך הקבלה ההדרגתי של כל המשפחה, ועד הקשר הגאה והפתוח של היום.

אם ובנה יושבים יחד באולפן הפודקאסט ומשחזרים את סיפור היציאה מהארון
אם ובנה משחזרים יחד את הדרך מההלם הראשוני ועד הגאווה המשותפת

בואו נתחיל בהיכרות, מי אתם?

רוזיתאני רוזית, אימא של עומר, בת 52. אני עובדת בחברת נדל"ן, מנהלת פרויקטים, התחדשות עירונית. אני אימא שעוטפת ברמה קצת פסיכית את שלושת הילדים שלה. אני אימא נודניקית ודואגת וקצת הולכת רחוק מדי.

עומראני עומר, בן 27, בוגר הסדנה של הארון שלי ואני. חי בתל אביב, עובד במסעדה ושחקן בהתהוות. בתהליך של החיים.

רוזית, תמיד ידעת על עומר שהוא כזה?

רוזיתכן. הייתה לי התחושה שזה התחיל בכיתה א', בבית ספר. כשאתה עוד בגן זה לא משהו שאתה יכול לזהות מיד, כי ילדים משחקים עם כולם. אבל כשהוא נכנס לבית ספר ראיתי את דפוס ההתנהגות, ובחנתי. אמרתי, לא, זה מוקדם מדי, את הלכת קצת רחוק. ולאט לאט, כשהוא התבגר, ראיתי שהבנות הן החברות הכי טובות שלו, תמיד סביבו, והוא כזה לב והוא עוטף. זאת התנהגות בין חברות, לא משהו שמאפיין חברות בין בנים.

כלומר היו לך סימנים לאורך השנים?

רוזיתככל שהוא התבגר ועבר לחטיבה ולתיכון, ראיתי שהוא יותר עדין בהתנהגות שלו ובכל מה שהוא עושה. אני אפילו אמרתי מספר פעמים, והוא שמע אותי, שאם עומר יבוא ויגיד לי שהוא גיי, אז אני לא אתפלא. בתוך המיינד שלי כבר חשבתי על זה.

אמרתי מספר פעמים, והוא שמע אותי, שאם עומר יבוא ויגיד לי שהוא גיי, אז אני לא אתפלא

רוזית

לא תתפלאי, אבל תתבאסי?

רוזיתמה זה אתבאס? הנורמטיביות הרבה יותר קלה ופשוטה, אבל אין פה מה להתבאס. זה הבן שלי, ואיפה שיהיה לו טוב ואיפה שהוא יהיה מאושר, אני שם. אבל מה שעלה לי ישר בראש זה הדאגה. אני אימא נודניקית, דואגת over, ואולי דווקא בגלל שאני רוצה שיהיה לו טוב חשבתי שלהומואים יהיו חיים קשים יותר. ישר עלה לי, מה עכשיו, איך הוא יביא ילדים, צריך הרבה כסף לפונדקאות, צריך לדאוג לו over ממה שדואגים לכל ילד שמנהל חיים רגילים של סטרייטים.

היה משהו בפנים שקיווה שזה ישתנה כשהוא יתבגר? ובאיזשהו שלב היה גם אקסיט מהמסלול הזה, נכון?

רוזיתכן, בואו נדבר על זה. חשבתי ואמרתי יש מצב, אבל פתאום בגיל 16 הוא הביא הביתה חברה. אמרתי, או, הוא שבר לי את המיתוס, הוא ניפץ, זה לא נכון, הוא לא גיי. ובמשך כמעט שלוש שנים, שנתיים וחצי, אמרתי לעצמי טעית חמודה, זה לא נכון. נראה שם שהוא בזוגיות הכי וואו, ואהבתי אותה, והיא עטפה אותו. הייתה זוגיות טובה, ראינו שהם גרים מאוד מאוד טוב.

פתאום בגיל 16 הוא הביא הביתה חברה. אמרתי, או, הוא שבר לי את המיתוס, הוא ניפץ, זה לא נכון, הוא לא גיי

רוזית

דמות אם מבוגרת שמספרת בהתרגשות על מסע הקבלה של בנה
"זה הבן שלי, ואיפה שיהיה לו טוב, אני שם"

עומר, באיזה גיל יצאת מהארון בפניהם, ומה אמרת בדיוק?

עומריצאתי בגיל 21 וחצי, אחרי שהפרידה כבר קרתה. אמא מספרת שביקשתי לקבוע לשיחה, וישבנו בחוץ, בגינה. אמרתי לה, את זוכרת שאמרת שאם אני אבוא ואגיד לך שאני גיי לא תתפלאי? אז הנה, אני אומר לך. אבל גם אז הימנעתי מהמילה גיי ואמרתי, אני לא אוהב, רק בנות. לא יכולתי להוציא את המילה עצמה.

רוזית, מה הדבר הראשון שקרה לך בגוף באותו רגע?

רוזיתהרגשתי כאילו הוזל לי מהגוף שנייה, ורציתי רגע להתיישב ולעכל. הרגע הראשון היה בום. היה בום, באמת היה בום. סיימנו את השיחה באחת וחצי, שתיים בלילה, ואני לא הצלחתי לישון. הלכתי להעיר את אבא שלו משינה, בלי לתת לו לישון. אמרתי לו, עומר סיפר לי עכשיו שהוא גיי. הוא אמר לי, מה את מבלבלת במוח עכשיו? שתיים, שלוש בבוקר, בואי נדבר על זה מחר.

הרגע הראשון היה בום. היה בום, באמת היה בום. הלכתי להעיר את אבא שלו משינה ואמרתי לו, עומר סיפר לי עכשיו שהוא גיי

רוזית

עומר, מה קרה עם אבא? סיפרת לו בעצמך?

עומררציתי מאוד לספר לו בעצמי. קצת יותר פחדתי מהתגובה שלו מאשר מהתגובה שלה. היא קיבלה את הבשורה בחמישי בערב, ותכננתי לבשר לו בשישי בבוקר כשאני שולט בסיטואציה. אבל קמתי בבוקר לאימון, וכשחזרתי הביתה הבנתי שהוא כבר יודע. שם איבדתי את זה לחלוטין, כי נלחצתי שלא אני שולט במילים ובאיך אני אומר את זה. הכניסה הזאת לבית הייתה רגע שאני לא אשכח בחיים. ודווקא שם הוא היה אחרת לחלוטין ממה שציפיתי. פתחתי את הדלת והוא חיבק אותי חיבוק ענק, לא היה סיכוי להוציא מילה, ישר התחבקנו. ואז התחיל סשן של שיחות.

היה לך חשש שלא יקבלו אותך?

עומרהיה לי חשש שזה יהיה יותר קשה, יותר אינטנסיבי. לא היה לי בראש הלא המובהק של 'לא יקבלו אותי'. ידעתי שאולי תהיה לי יותר עבודה, יותר שיח, יותר שכנוע, יותר להציג את הדברים איך שאני רואה אותם. אבל לא הייתה לי הרגשה שהם לא יקבלו אותי. גם עשיתי עבודה של שנתיים של לפזר רמזים, לראות כל פעם את התגובה הקטנה של ההורים ושל האחיות.

איך פיזרת רמזים במשך שנתיים?

עומרהייתי אומר לה, את לא שמה לב שאני צבעוני? אני זוכר טיול אחד בחו"ל ששאלתי אותה על שחר אחותי, אם שחר תצא מהארון איך תגיבי. לקחתי את זה למקום אידיאליסטי של מי שתומך בקהילה ולא חלק ממנה, ובעצם דיברתי על עצמי. כל פעם הייתי צריך לקבל עוד קצת ביטחונות שכשאני אצא יהיה בסדר. ובזבנג הראשון בעיקר פחדתי על מה אבא יגיב, מה הבנות יגידו, מה הסבתא, הדוד, השכונה שאנחנו גרים בה.

שנתיים שאני פיזרתי רמזים, כדי להבין באמת שהיא תקבל אותי לחלוטין. כל פעם הייתי צריך לקבל עוד קצת ביטחונות שכשאני אצא יהיה בסדר

עומר

רוזית, עומר אמר שהוא התאכזב מהתגובה שלך. מה הוא אמר לך למחרת?

רוזיתהוא אמר לי שאכזבתי אותו באותו ערב, שהוא ציפה שאחבק אותו ואגיד לו שאני מאושרת בשבילו, אבל באותו רגע זה לא יצא במילים, איבדתי את מה שהוא אומר לי. הוא אמר, ציפיתי ממך לתגובה אחרת מאוד. אני בן אדם חם בטבעי, אימא שעוטפת ואומרת מילים של אהבה. את זה הוא ציפה לקבל ממני, ואני פשוט לא עשיתי את זה. מאוד מאוד הצטערתי שבעצם הוא צריך אותי בשנייה שהוא סוף סוף מוציא את זה. לא הבנתי עד כמה זה קשה לצאת מהארון, כי לא הייתי שם, לא ידעתי שזה כל כך קשה. היום, במשך השנים, אני מבינה.

לא הבנתי את המשמעות שבעצם כשיוצאים מהארון, עד כמה זה קשה. כי לא הייתי שם, לא ידעתי שזה כל כך קשה

רוזית

רוזית, את סוחבת קצת אשמה? את אומרת שהיית רוצה שהוא יצא הרבה לפני.

רוזיתהוא רמז ודיבר על זה הרבה, ואני לא הייתי שם כדי לקבל את זה ולפתוח לו. גם אני כנראה לא הייתי מספיק בראש להודות בזה. הוא פיזר רמזים, ואני לא קלטתי אותם מספיק. ואני באמת מצטערת על זה. אני בן אדם די חד, די קולטת ומרגישה, ואני מתפלאת על עצמי שלא קלטתי. אז אולי בתוך תוכי לא רציתי, אבל זה לא עבר לי שאני לא קולטת. אם הייתי מרגישה, באמת הייתי באה ואומרת לו, תגיד, אתה רוצה לספר לי משהו? כנראה שהחברה באיזשהו מקום בלבלה אותי. חשבתי שימשיך לבאות בתור.

עומר, מה זה היה להסתיר? מה זה לגדול ככה?

עומרזה קודם כול עבודה קשה, והמון מראה לפנים. כבר בכיתה ה' חברה אמרה לי, מהיום קוראים לך עומרה, ומוסיפה לי ה' לשם, ושאלתי למה שתעשי את זה. בכל פורים הייתי מתחפש למכשפה או לנזירה סקסית עם עקבים ואיפור, והיא שאלה למה נזירה סקסית, ואין בכלל היגיון בזה כי נזירה לא יכולה לעשות את הדברים האלה. אמרתי לעצמי, אולי תתעוררי, אבל גם אני לא הייתי שם. בכיתה ז' וח' ניסיתי להסתיר את האישיו בללכת לצופים, שבסוף הייתה בחירה מדהימה, שם הוצאתי את הגבריות שלי, התאמצתי פיזית, והרגשתי שאני כבר לא המוזר שהרגשתי ביסודי. וגם בתוך הדבר הזה, אני צובע יותר יפה ויש לי את הכתב הכי יפה. אבל תמיד הייתה ההרגשה שעדיין יש פה איזה משהו שהוא קצת לא טועם לשאר.

הבנתי תמיד שיש פה איזה אישיו. יש פה איזה משהו שהוא קצת לא טועם לשאר, אבל אני גם לא מודה לזה

עומר

איך זה היה אחרי שנפרדת מבת הזוג? ההסתרה השתנתה?

עומרכשקצת הבנתי ונפרדתי מבת הזוג, זה כבר היה הסתרה שהיא פשוט מלחמה. כל הזמן לבדוק את השטח, לזרוק הערות, לראות תגובות, להבין עד כמה זה חמור, עד כמה זה ישבור אותם. מלחמה עצמית של 'אפשר גם לוותר על זה'. הייתי שלוש שנים עם בת זוג מהממת ומדהימה, וכבר אמרתי לעצמי מצאתי את הנחלה שלי, אני יכול להתחתן איתה ולהישאר לגור אצל ההורים. ראיתי את התוכנית שלי קדימה, בועטת וחיה, וזה גם היה תקווה להורים. הרגשתי שאני בן צופים, גבר גבר, יש לי בת זוג ואני ממלא את תפקידי. אבל זו מלחמה.

היה רגע אחד שכמעט סיפרת ולא הצלחת?

עומראני זוכר פעם אחת שהם היו באילת ואני טסתי אליהם מאוחר. היא באה לאסוף אותי ברגל מהשדה, ואנחנו הולכים, וזה יושב לי על קצה הלשון. כל הטיסה אמרתי לעצמי, אני אספר לה, זה הרגע, אנחנו הולכים לבד, יהיה בסדר. וזו חופשה משפחתית שלמה שלא הצלחתי להוציא את זה מהפה. רבנו מלא, ואנחנו לא משפחה שרבה. הרגשתי שאני מסתיר את הדבר הכי גדול בחיים שלי, ומצד שני אני מת שהסוד הזה כבר יתפוצץ. היינו באוגוסט באילת, ובספטמבר בחגים סיפרתי להם. לקח לי עוד חודש להתבשל עם זה.

הרגשתי שאני מסתיר את הדבר הכי גדול בחיים שלי, ומצד שני אני מת שהסוד הזה כבר יתפוצץ. זה המון בדידות

עומר

דמות צעיר שמספר על הדרך מהסתרה לשחרור ביציאה מהארון
"אני משתחרר ומצליח להתקדם בחיים שלי בזכות זה שלקחתי החלטה ותמכתם בי"

עומר אמר שכשהוא יצא מהארון, הוא הכניס אתכם לארון. איך עברתם את היציאה שלכם?

רוזיתזה מה שהוא אמר לי, אני הכנסתי אתכם לארון כשאני יצאתי. בהתחלה היה לי מאוד קשה, אני בן אדם שאכפת לו מה אומרים. חשבתי למי צריך לספר ולמי לא. זה היה בשלבים. התחלתי עם המשפחה הקרובה, ועם אמא ואבא שלי חיכיתי קצת. עם אבא בכלל חיכיתי כי הוא היה סוג של הומופוב, ועם סבתא ידעתי שהיא תקבל את זה בהבנה ואהבה והכלה. וכך היה, כשסיפרתי לסבתא היא התפלאה שזה לא קרה כבר בגיל 16. היא משהו מיוחד, זה גם דור אחר.

ואיך זה עבר עם סבא, שתיארת כהומופוב?

רוזיתלא סיפרנו לו. באחת מימי ההולדת של עומר הזמנו אותו לדירה בתל אביב, והיו שם דגלי גאווה תלויים. הוא שאל, למה הדגל הזה? אמרתי לעצמי שזה לא מתאים - יום ההולדת שלו, אין לי מושג איך הוא יגיב. אבל הוא הבין. הוא בא ושאל את אמא שלי, ומפיה הוא הבין. הוא לא טיפש. והיום כולם מקבלים את זה.

היה דגל גאווה בדירה בתל אביב, וסבא שאל למה הדגל הזה. הוא הבין, הוא לא טיפש. והיום כולם מקבלים את זה

רוזית

עומר, ברגע שאבא גילה בבוקר, איך זה השפיע על שאר היציאה?

עומרזה שהשיחה נכפתה, בשנייה שאני חוזר מהאימון בבוקר, גרמה לי לסופש של לתקשר את זה ולהוציא החוצה את מה שאני חווה מבפנים. אחרי השיחה עם אבא הלכתי לאחותי הבינונית, שהיא בת 22 היום, ושיתפתי אותה, והיא הייתה ממש קולית, למרות שאחר כך גיליתי שגם היא הלכה לבכות לבן הזוג שלה. ביום שבת הדודות שלי הגיעו אלינו וסיפרתי גם להן בתמיכת אמא. מ-0 ל-100 באותו סופש: חמישי היא מקבלת את הבשורה, שישי בבוקר אבא מגלה, שישי בצהריים אחותי הבינונית, וביום שבת כבר הדודות. אבל הצלחתי, כי משהו השתחרר בי מדבר לדבר, ובכל פעם קיבלתי גב ממנה, גב ממנו, גב מאחותי.

היה שלב שמישהו ניסה לתקן את זה, לשנות את זה?

עומראבא ניסה להבין איפה אני עומד בדבר הזה, אם זה הסביבה, אם הייתי בזוגיות עם גבר או לא. בבוסר הידיעה הזאת, כשאני סך הכל מספר שיש לי משיכה לגברים ואנחנו בשלב התחלתי, הוא חשב יש מצב עוד לתקן. אבל הסברתי לו מהר מאוד ש'לתקן' אומר שזה מקולקל, שצריך לתקן את זה, שזה לא בסדר, ואז מתחילות להיווצר אמונות כאלו. וזה חלף לו מהר מאוד, באמת מהר מאוד. הוא אפילו הפתיע אותי, היה הולך איתי ברחוב ואומר, נראה לך שזה יתאים לעומר? זה נראה לך הגיוני? לא האמנתי, זה הגדול מבחינתי. או כל דבר שקשור למצעד, לקנות דגלים ולבוא נלך למצעד, הוא דחף את זה יותר.

ומה עם המצעד ועצרת הגאווה היום?

רוזיתאנחנו הולכים כבר. השנה היינו בעצרת, גם אני וגם אבא שלו, ועומר דווקא לא היה. חשוב לי שידעו שיש פה משפחה. היום אני מאושרת, מדברת עם חברות ומספרת, מתגאה בו, מראה סרטונים. אני כל כך סביבו, שמכירים אותו בלי שמכירים אותו.

השנה היינו בעצרת, גם אני וגם אבא שלו. אני מתגאה בו ומראה סרטונים. מכירים אותו בלי שמכירים אותו

רוזית

רוזית, אם היית יכולה לתכנת מחדש את רגע היציאה, מה היית משנה?

רוזיתזה לגמרי היה שונה. הייתי עוטפת אותך, מאחלת לך הצלחה ואושר, ואומרת שאני גאה בך. אני באמת גאה בילד הזה, כל הזמן אומרת לו שאני גאה להיות אימא שלו, וזה לא רק היום. בכל זאת, מקבלים הודעה, ואולי באופי שלי אני רגע מעכלת, אבל מיד קולטת מה אמרו לי, וכבר בבוקר אנחנו בבית במשפחה עם עומר שהוא גיי, והכל בסדר. לא צריך לאבד את זה יותר מיום.

מה היית אומרת להורים שלא מצליחים לקבל את זה בקלות?

רוזיתזה אופי של בן אדם, איך הוא מקבל דברים. אני יכולה רק להגיד, באמת תעטפו את הילד, תחבקו, תאהבו אותו, כי בסך הכל הוא הבן שלכם, והדרך שהוא בחר היא הדרך שלו. אני חושבת שיהיה מוצלח ויהיו לו חיים מאושרים גם בדרך שבחר. זה הבן שלך, תקבל אותו as is. אני לא רואה משהו שונה היום, אני חיה לתוך זה, ופתאום זה לא נראה לי חריג.

עומר, איך אתה מרגיש היום, שש שנים אחרי היציאה?

עומראני מרגיש שהיום, אחרי שש שנים מאז שיצאתי, הדרך שבחרתי לא תמיד מוכחת כמצליחה, ואני לא באיזה level הצלחה גבוה, אבל אני משתחרר ומצליח להתקדם בחיים שלי בזכות זה שלקחתי החלטה, ותמכתם בי והייתם שם. יש משהו מאוד חשוב בתמיכה, ולא לשנות את הדרך למשהו שההורה חושב שיותר נכון לילד. כשילד בוחר משהו ויש לו את הגב של ההורים, הוא באמת יכול להצליח.

אני משתחרר ומצליח להתקדם בחיים שלי בזכות זה שלקחתי החלטה, ותמכתם בי והייתם שם. כשילד בוחר משהו ויש לו את הגב של ההורים, הוא באמת יכול להצליח

עומר

עומר, יש משפט יפה על שני הצדדים במערכת היחסים הזאת. תפרט.

עומרבאמת שלטנגו הזה צריך שניים. הבן עם ההורים וההורים עם הבן, זה לא חד צדדי, אין מישהו שצריך להתנהג יותר. ככל שאני אתן יותר, ככה הם יעניקו לי יותר. אני רואה סיטואציות שבהן מאשימים צד אחד, ואין פה אשמים. אני לא יכול להסתיר דברים, לחיות בשקרים שלי, להוציא עליהם את הכעסים והתסכולים שלי, ולצפות שהם יקבלו אותי ב-100%. ברגע שהתחלתי לרקוד את הטנגו המשותף הזה איתכם, זה פשוט זרם לנו. לפעמים הבאתי אתכם לפינות, פתאום הגעתי עם לק בציפורניים ועם השטויות שלי, ואתם בלעתם את הצפרדע ולמדתם, וגם נתתי לכם להקל את זה ביחד.

באמת שלטנגו הזה צריך שניים. ברגע שהתחלתי לרקוד את הטנגו המשותף הזה איתכם, זה פשוט זרם לנו

עומר

רוזית גילתה שעומר בעצם בחן אתכם בבגדים. ספרי על זה.

רוזיתהוא ממש בחן אותנו. הוא בא עם בגדים כאלה, חולצות מבריקות ופתוחות ולק, כדי לתת לנו את ה'בואו נראה איך הם מגיבים לדברים הכי רצוניים שלי'. הוא רצה לראות ולבחון עד כמה הוא יכול למשוך את החבלים, איך אנחנו נגיב. והוא ראה שהתגובות היו כוליות לגמרי, מושלמים. אבל באמת עשינו את זה כדי שיהיה מאושר מאוד בעתיד. כל זה כדי שהילד שלנו יהיה מאושר.

רוזית, זו ההזדמנות שלך להגיד לבן שלך מה שבא לך.

רוזיתאני רוצה ויודעת שאתה תצליח, שתהיה מאושר. אתה מדהים, אתה עם לב ענק. אני חושבת שכל אימא הייתה רוצה לזכות בילד כמוך, ואני גאה בך ואתה יודע את זה. כל החיים אני אגיד את זה. מהיום שהוא נולד ועד היום, ועוד אמשיך בעזרת השם בעתיד, אני גאה בו. באמת שאני גאה בך. אוהבת.

מהיום שהוא נולד ועד היום, ועוד אמשיך בעזרת השם בעתיד, אני גאה בו. כל אימא הייתה רוצה לזכות בילד כמוך

רוזית

מה הייתם אומרים למי שנשאר איתנו עד סוף הפרק, מהצד של הילד ומהצד של ההורה?

עומראני אולי אופטימיסט ואולי מאמין באהבה. האסון הגדול הזה שעתיד לבוא כשאני אצא מהארון הוא המון בתוכי, המון בראש שלי, אבל באמת, מה יכול לקרות? צריך ביטחון עצמי וסנטר, שאם הם מוותרים עליי, זה לחלוטין בעיה שלהם. ידעתי שאם אני אצא והם לא יקבלו אותי, אני לא אזרק לרחוב, וגם זה סיפורים שקורים ואני לא מקטין אותם. אבל צריך להבין שהדבר הזה לא כזה גדול כמו שהוא מרגיש בראש שלנו. אם עושים את זה בדרך נכונה ונבונה, ומבינים גם את הצד של ההורה ומאפשרים לו מקום לפרוק ולהכיל, זה יכול לעבוד. זה נורא תלוי באיזה מילים משתמשים ובאיזו גישה מגיעים.

רוזיתאני אגיד לאותם הורים, שכשאתם מזהים את זה אפילו בגיל הרבה יותר צעיר, מה שאני לא עשיתי, כן תבואו ותנסו להבין אם אתם טועים או לא. תעזרו לו לצאת מהארון, שלא יישאר שם תקופה כל כך ארוכה, מתוסכל, בלי למצוא את עצמו ועצוב. תגרמו לו לצאת, תאהבו אותו, תחבקו, חיבוק ענק, ותהיו גאים בילד שלכם בכל מצב, לא משנה אם הוא גיי או לא.

עומר, מה הדבר היחיד שהיית צריך, מעבר לעידוד לצאת?

עומרהדבר היחיד שהייתי צריך זה להבין שיש אופציה כזאת, רק להראות את האופציה. יש אופציה של סטרייט, יש של גיי, יש של טראנס, יש מלא אופציות. להבין שאין אופציה אחת, שאני לא צריך all in, או הכל או כלום. אם הייתי מבין בגיל מוקדם שיש עוד אופציה, והיא לא רק סטרייט, היה לי הרבה יותר קל לבוא ולספר, ואמא לא הייתה צריכה לגרום לי לצאת מהארון. פשוט הייתי מבין שיש עוד כיוון בעולם.

הדבר היחיד שהייתי צריך זה להבין שיש אופציה כזאת. אם הייתי מבין בגיל מוקדם שיש עוד כיוון, היה לי הרבה יותר קל לבוא ולספר

עומר

גם אתם בתוך הארון, או הורים שמרגישים שמשהו לא נאמר?

הסיפור של רוזית ובנה עומר מראה שיציאה מהארון היא טנגו של שניים: גם תמיכת ההורים וגם האחריות של הילד. אם אתם מתלבטים איך לצאת, או הורים שרוצים לפתוח דלת לילד שלכם, סדנת 'הארון שלי ואני' של עומר רייכמן היא מרחב בטוח לעשות את הצעד הזה בדרך נכונה ונבונה. האזינו לפרק המלא, דרגו אותנו חמישה כוכבים בספוטיפיי, אפל מיוזיק ויוטיוב, ולחצו על הפעמון לעדכונים על פרקים חדשים.

לכל פרקי הפודקאסט
לליווי אישי: עומר רייכמן · 053-7361190

לא חייבים להישאר עם זה לבד 🤍

אם משהו כאן הדהד לך, אלה הצעדים הבאים - בדיסקרטיות מלאה:

צרו קשר

מפגש קבוצתי / פרטני בנושאי נטייה מינית

מאמרים נוספים

פודקאסט הארון שלי ואני

Scroll to Top

כתבו לנו