הייתי מקליט את עצמי כדי לשמוע איפה אני נשמע גיי

אליעד סודאי היה בארון כל כך עמוק, שהוא תרגל סטרייטיות בצורה מקצוענית - הקליט את עצמו מדבר כדי לבדוק 'איפה אני נשמע גיי'. שיחה על שמונה שנים של הסתרה, על אמונה כניסיון לכבוש את היצר, ועל הרגע שהבין שלהיות הומו זו זכות. פרק 19 של 'הארון שלי ואני'.
פרק 19
🎙️ אליעד סודאי - על ארון מוחלט, תרגול סטרייטיות ויציאה מהארון בגיל 19
⏱️ 52 דקות
להאזנה ולצפייה בפרק:

יש ארון, ויש ארון מוחלט - כזה שבו אתה לא רק מסתיר מהעולם. אתה מתאמן בלהיות מישהו אחר. אליעד סודאי תרגל סטרייטיות בצורה מקצוענית: הקליט את עצמו מדבר כדי לשמוע 'איפה אני נשמע גיי', העביר פורנו ברגע האחרון כדי 'להוכיח' לעצמו שהוא יכול. בפרק הזה ישבתי עם אליעד לשיחה על שמונה שנות הסתרה, על אמונה כניסיון לרפא את עצמו, ועל הרגע שהפך את הכול - ההבנה שלהיות הומו זו זכות.

מה תשמעו בפרק

  • ארון מוחלט: שמונה שנים בלי שאף אחד יודע, בלי לגעת בגבר
  • הילד שאהב פסטיגל וברביות - והגדנ"סים הגייז שריתקו אותו
  • המשפט של אמא שהכניס בגיל 14 את ההבנה - 'אתה חלק מזה'
  • מחטיבה סגורה ונוראה לתיכון פורח במגמת תיאטרון
  • תרגול סטרייטיות: להקליט את עצמך כדי לשמוע 'איפה אני נשמע גיי'
  • אמונה כניסיון לכבוש את היצר ו'להירפא'
  • החברה שאהב באמת - והאימה ברגע האינטימי
  • הרגע שקרא בלוג של מישהו אחר - וידע שמחר הוא יוצא מהארון
  • המכתב הראשון: 'הסוד שלי הוא מחוץ לעצמי'
  • הפיגוע בבר נוער והדוד שאמר את המילים הכי קשות
  • לספר לאמא: המכתב, הציטוט, והתשובה 'אני אוהבת אותך'
  • למה להיות הומו זו זכות - כמו להיות יהודי
  • החופש מההסללה: כשאתה לא בתוך נרטיב מוכתב מראש

אליעד סודאי, בן 35 מתל אביב, שחקן ויוצר, הגיע לדבר על מסע נדיר: ארון מוחלט מכיתה ז' ועד גיל 19, שבו לא נגע מעולם בגבר ולא סיפר לאיש, על האופן המקצועני שבו 'תרגל סטרייטיות', על הפיגוע בבר נוער שטלטל את חייו, ועל הדרך שבסופה הבין שהזהות הזו היא מתנה ולא קללה. זה הראיון.

בוא נתחיל מהזהות - אתה מציג את עצמך כהומו די מהר. למה זה מרכזי כל כך?

אליעדכי זה מרכיב מאוד מוביל בחיי. יש את הטיעון הזה ש'אני לא רק הומו' - וזה נכון, אנחנו מורכבים מהמון היבטים. אבל להיות הומו זה גם תפקיד שלם, לא רק טייטל. מעבר לעובדה שהסוד נחשף, יש את השאלה איך זה נראה בפועל - איך מנהלים זוגיות עם גבר, מה המודל, מה התצורה. יצאתי מהארון בגיל 19, ב-2009, וכאדם בוגר אני מבין כמה תקדימי זה היה - לא היה לי שום מודל, שום הבנה איך הדבר הזה נראה.

אתה אומר שהיית בארון מוחלט. תאר לי את זה.

אליעדהארון שלי היה כל כך מוחלט, שאי אפשר לתאר את הרמות. מעולם לא נגעתי בגבר. חתמתי על זה שאני נמשך לגברים בלי לממש כלום - אחרי שמונה שנים של ארון. גם לא היה לי פיזית מקום: חלקתי חדר עם אחי עד גיל 22, שתי מיטות יחיד ראש לראש, בלי שום פרטיות. לא היה לי מקום לבטא את המיניות שלי אפילו מול עצמי, ובחוץ לא היה לי האומץ אפילו לדמיין סיטואציה כזו - לא תכננתי דבר, ופשוט נשארתי לבד עם זה.

אבל בילדות דווקא היית ילד מאוד מבטא את עצמו.

אליעדלגמרי. בדיעבד אני רואה את הסימנים תמיד - שיחקתי בברביות, אהבתי את אלת פסטיגל, רקדתי ושרתי, לבשתי בגדים שלי, תמיד מסביב למגדר. תמיד הרגשתי גבר, אבל העניינים שלי היו 'מתחת לגבולות'. אני זוכר שכילד השתתפתי בפסטיגל, והיו שם גדנ"סים גייז, גדולים ממני, והם ריתקו אותי. לא ידעתי להגיד מה זה, אבל ראיתי גברים שחוגגים את עצמם לחלוטין, אקסצנטריים, נשיים, ופשוט רציתי להיות איתם כל הזמן. זו הייתה תחושה אותנטית פנימית, הרבה לפני שהיו לה מילים.

מתי נכנסה לך המודעות שמשהו 'לא בסדר'?

אליעדבכיתה ז', בערך גיל 14. הייתה תוכנית טלוויזיה שבה דיברו על ביסקסואליות, ואמא שלי - אישה מאוד פתוחה ומתקשרת, גננת במקצועה - אמרה לי משפט שהיא בכלל לא זכרה אחר כך: 'אתה יודע שכבר מהגיל שלך מבינים'. ובלי כוונה היא הכניסה לי לראש שהדבר הזה שאני מרגיש מכיתה א' - אני זוכר תלמיד עובר במסדרון והעיניים שלי נמשכות אליו - יש לו שם, ושאני חלק ממנו. ברגע ההוא הבנתי שאני 'לא בסדר', שנגזר עליי להתמודד עם משהו ענק.

אליעדאני ממש זוכר את הלילה ההוא - רק רציתי להיקבר מתחת לשמיכה, למות. ולמחרת ישבתי בכיתה ולא הצלחתי להרים את הראש מהשולחן. הבנתי שנפל עליי משהו ענק, ושאין לי אומץ, וגם לא ממש הבנתי אם בכלל אתמודד. וזה היה ב-2004, תקופה כמעט בלי ייצוג. נכון, אפשר להגיד שהיה עברי לידר, היו ייצוגים להט"ב - אבל הם היו מאוד שוליים, בטח לא נכנסו לכל בית, ובטח לא לילד בכיתה ז' מתל אביב שיכול היה להיתלות בהם.

הבנתי שהדבר הזה שאני מרגיש יש לו שם, ושאני חלק ממנו. ובאותו לילה נכנסתי לארון ונסגרתי שם עד גיל 19.

אליעד

ואז התחילה ההסתרה האקטיבית.

אליעדבדיוק. הילד שהתגאה בלשחק בברביות הפך לילד שחייב להסתיר. וברגע שבתי ספר התמזגו ופגשתי אנשים חדשים, פחדתי שיגלו, פחדתי שיחשפו אותי - וההסתרה הפכה לאקטיבית. בחטיבת הביניים זה היה נורא - צחקו עליי המון, 'אליעד ההומו', בריונות, השפלות באוטובוס בטיול השנתי מול שתי כיתות. ושם נסגרתי לגמרי. הילד שתמיד הופיע פתאום ביקש רק להנחות את הטקס, כמה שפחות להיות מוחצן. ניסיתי לתרגל גבריות, גבריות רעילה מול עצמי.

ואז דווקא בתיכון משהו השתחרר?

אליעדכן, התקבלתי למגמת תיאטרון בתיכון מדהים, ופרחתי. הייתי הכוכב בעיני עצמי, הופעתי בכל טקס, נשמתי את זה. ושם דווקא תרגלתי סטרייטיות בצורה הכי מתוחכמת - מין 'סטרייטיות פיוז'ן'. היו לי חברות בנות, הלכתי עם חברה לסבית למצעד הגאווה - כי הרי אם הייתי גיי, ברור שהייתי אומר, ההורים שלי היו מקבלים, אין לי אינטרס להסתיר. אז כולם האמינו שאני הגבר הרגיש והחמוד הזה. אבל היו לי המון משברים פנימיים סביב זוגיות ומיניות.

אליעד סודאי מספר על שמונה שנות ארון מוחלט בפרק 19 של הארון שלי ואני
אליעד סודאי - על ארון מוחלט ותרגול סטרייטיות

ניסיתי לתרגל גבריות - גבריות רעילה מול עצמי. וזה היה ללכת נגד הטבע הכי בסיסי שלי.

אליעד

וזה מגיע לשם הפרק - הקלטת את עצמך כדי לשמוע איפה אתה נשמע גיי.

אליעדכן. הבנתי שאני לא גבר סטרייטי 'פוסי', אז הייתי לוקח את הסוני אריקסון שלי ומקליט את עצמי מדבר - שיחות חולין עם עצמי - כדי לשמוע איפה אני נשמע גיי. ואז עבדתי מול עצמי: איפה להוריד, איפה להיות 'יותר גברי'. מצד אחד יש בזה איזו מקצוענות של שחקן, ומצד שני - זה מאוד בודד ומאוד אומלל. הצלחתי לתעתע. חברים קרובים ממש לא חשבו שאני גיי. רק מעטים, שהיו 'ניארסים' כאלה, זרקו לי 'אתה הומו' - ובכל פעם זה היה כמו חרב.

עומרזה מטלטל לשמוע, כי אתה מתאר השקעה אדירה, כישרון שלם, שכולו מגויס כדי למחוק את עצמך. וזה בדיוק מה שאני פוגש בסדנה - כמה אנרגיה נשרפת על ההסתרה, אנרגיה שיכלה ללכת לחיים.

ניסית גם להירפא דרך אמונה?

אליעדניסיתי בכל כוחי לרפא את זה. אמונה - 'אוקיי, יש לי את היצר הזה, ואני אכבוש אותו, ואני אהיה איש משפחה'. הייתי רואה פורנו של גברים, ולקראת האורגזמה מעביר לפורנו סטרייטי - רק כדי להגיד לעצמי 'גמרתי על סטרייטי, אז כנראה אני יכול'. הייתי חוזר מהילולים של שבת עם יצר מיני שאני לא יכול לתאר - פצצת אטום בתוכי - ובלי שום אומץ אפילו לדמיין את עצמי בסיטואציה אמיתית.

והיו גם בנות שבאמת אהבת.

אליעדכן, הייתה לי חברה בכיתה י"ב שבאמת אהבתי, הרגשתי שאני יכול לאהוב אותה, היא הייתה יפה ומצליחה. אבל ברגע שזה הגיע לרגע האינטימי, שהיא באה אליי הביתה - חשתי אימה, רק רציתי שזה ייגמר. בעוד שחברים שלי שהיו בארון לפחות התנסו, אני לא הרשיתי לעצמי כלום. הכול קרה אצלי אחרת, עם שכבה על שכבה של פחד.

הייתי רואה פורנו של גברים, ולקראת הסוף מעביר לסטרייטי - רק כדי להוכיח לעצמי שאולי אני יכול להירפא.

אליעד

ספר על הרגע ששינה הכול - קראת בלוג של מישהו אחר.

אליעדהייתי חייל, גיל 19, ודיברתי באינטרנט עם בחור שכבר היה מחוץ לארון. הוא הפנה אותי לבלוג שבו תיעד את היציאה שלו - 'הרביעי לחודש, אח שלי יודע שאני הומו'. ומשהו באופן שהוא כתב את זה, יומן יבש ופשוט, עבר אותי פנימה. זה היה מוצאי שבת, ולמחרת הייתי אמור לקום לבסיס בתל השומר, ובאותו רגע פשוט ידעתי: מחר אני יוצא מהארון. הייתה לי הברה פנימית. הלכתי לבסיס, כתבתי מכתב, וזו הייתה הפעם הראשונה שהסוד שלי היה מחוץ לעצמי - פיזי, על דף.

אליעדהתקשרתי לחברה הכי קרובה שלי, ביקשתי להיפגש, נתתי לה לקרוא - ואז לא יכולתי, לקחתי את המכתב וזרקתי אותו. אבל באותו ערב ישבתי וכתבתי לה שוב במייל, כי משהו פנימי ענה אותי לשחרר את זה. הארון שלי כבר הגיע לרמה של שנאה עצמית - זה יצא ממני כמו מוגלה שצריכה לצאת. היא כתבה לי בחזרה: 'אני צריכה לעכל, אבל אני אוהבת אותך'. זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו גילה עליי - ופשוט הודיתי, הודיתי, הודיתי. היא הייתה הדמות הכי משמעותית בחוויה הזו, נתנה לי מים לשחות בהם.

עומר רייכמן ואליעד סודאי משוחחים על הדרך מהארון אל קבלה עצמית
עומר רייכמן ואליעד סודאי - על הדרך מהארון אל הזכות להיות מי שאתה

הסוד יצא ממני כמו מוגלה שצריכה לצאת. הגוף שלי היה צריך לנקות את זה ממני.

אליעד

ואז קרה משהו קשה מאוד - הפיגוע בבר נוער.

אליעדשבועיים אחרי שיצאתי, באוגוסט 2009, היה הרצח בבר נוער. רק שני אנשים ידעו עליי אז. ישבנו בבית ההורים מול הטלוויזיה, והדוד שלי אמר את המילים הכי מחרידות ששמעתי - 'היו צריכים להרוג שם את כולם, מגיע להם'. זה היה הפשע ההומופובי הראשון שפגשתי בגוף ראשון. אמא שלי הזדעזעה והתעמתה איתו. ואני עמדתי שם, בארון, מבין שהנוער הזה - זה אני. הם אמורים להגן עליי, והוא אומר את המילים האלה בבית שלי.

אליעדיצאתי משם במניפסט נגדו - 'אתה אפס, אני בז לך' - ככה, מול כולם, עד הסוף. ואז הלכתי לעצרת, ופגשתי חבר שגם בדיוק יצא מהארון, התרפקתי עליו ובכיתי. ופתאום, מתוך הכאב הנורא הזה, הרגשתי שאני לא לבד - שאני חלק מעולם שלם. קיבלתי כוח מהאנשים האלה.

עמדתי שם בארון, מבין שהנוער הזה - זה אני. ומתוך הכאב הנורא, פתאום הרגשתי שאני לא לבד.

אליעד

ואיך סיפרת לאמא בסוף?

אליעדדחקתי בה לשאול. ממש הראיתי לה שאני במצוקה אמיתית, רמזתי בכל דרך, עד שהגיע היום שהיא שאלה. כתבתי לה מכתב - וכשאני קורא אותו היום, זה מכתב של בן אדם בוגר בצורה משוגעת, מאוד מטפל, כי תמיד ראיתי את הצד של מי שמולי, חוויתי כל כך הרבה את הפחד לפגוע. צירפתי ציטוט משיר של גידי גוב - 'אז מי תרצי שיהיה, את יכולה לבחור בכל אחד'. והיא ענתה: 'אני צריכה לעכל, אבל אני אוהבת אותך, וזה הכי מפתיע אותי בעולם'. ומשם זה התגלגל - שבועיים שרק היא ידעה, והשלמנו יחד את כל המסע שעברתי בארון מולה.

ואיפה אתה היום עם כל זה?

אליעדאני רואה את זה בסדנאות שלי ובחיים: כולנו, נרצה או לא נרצה, קצת שותפי גורל. מי שעושה שמיניות ורוקד במסיבה, ומי שדתי עם ציציות - כולנו עברנו דרך שונות, הסתרה ובושה. ולכן בעיניי להיות הומו זו זכות ענקית. זה כמו להיות יהודי - גם אם אני לא אדם מאמין, בסוף תרצה או לא תרצה, אתה זה. וזה מוליד עומק, אמפתיה, עוצמות נפש שאני לא יודע איך הייתי משיג אחרת. וגם - זה פשוט כיף להיות גיי. אני נושא את זה בגאווה.

להיות הומו זו זכות ענקית. בעיניי זה הדבר הכי טוב שקרה לי - זה בגרות, זה עוצמות נפש שאין.

אליעד

אתה מדבר גם על חופש מיוחד שיש בזה.

אליעדכן. עצם זה שאתה לא בתוך נרטיב מוכתב מראש - נותן לך המון חופש לבחור את החיים שלך. אין הסללה. אתה כבר לא על המסילה שכולם מצופים לרוץ עליה. וזה נכון לכל בחירה - גם להביא ילדים זו בחירה אותנטית, וגם לא להביא ילדים זו בחירה אותנטית. בסוף זה מוליד המון בחירות עצמיות אמיתיות, מתוך מי שאתה באמת.

מה הכי חשוב שיישאר למי שמאזין?

אליעדשאין דרך אחת ואין אמת אחת. אני לא מאמין שיצאתי בגיל 19, זה נראה לי תקדימי - והיום אני אומר 'וואו, מאיפה היה לי הכוח'. יש חברים שיצאו בגיל 30, יש בגיל 19, כל אחד עובר תהליך אחר ובקצב שלו. וזה בסדר גמור. אין גיל נכון, אין אמת אחת, זה אינדיבידואלי לחלוטין. פשוט תרגיש בנוח, ותדע שאתה לא לבד.

עומרזה מה שאני אוהב בשיחות האלה - שהן מראות שיש דרכים רבות, לא מוכרות 'סוף טוב' אחיד. הזהות הזו, על כל הכאב שבדרך, יכולה להפוך למקור של עומק ושל גאווה אמיתית.

אין דרך אחת ואין אמת אחת - אבל אתה לא צריך לעבור את זה לבד

הפרק הזה הוא חלק מהפודקאסט 'הארון שלי ואני' - שיחות כנות על יציאה מהארון, זהות וקבלה עצמית. אם משהו כאן הדהד לך, אתה מוזמן לשמוע את שאר הפרקים או לפנות אליי לליווי אישי ולמפגשי הקבוצה.

לכל פרקי הפודקאסט
לליווי אישי: עומר רייכמן · 053-7361190

לא חייבים להישאר עם זה לבד 🤍

אם משהו כאן הדהד לך, אלה הצעדים הבאים - בדיסקרטיות מלאה:

צרו קשר

מפגש קבוצתי / פרטני בנושאי נטייה מינית

מאמרים נוספים

פודקאסט הארון שלי ואני

Scroll to Top

כתבו לנו