אני גיי אבל שונא את מצעד הגאווה

אתה גיי, אבל מצעד הגאווה גורם לך להצטמרר - מתי זה פשוט טעם אישי ומתי זו בושה מופנמת שמתחפשת לדעה

על הגבר שדוחה את הדגלים והרעש - וחושש שמתחת ל"זה פשוט לא הקטע שלי" מסתתר ילד שעדיין מתבייש במשהו עמוק בתוכו.

אתה גיי. אתה יודע את זה כבר זמן. ואז מגיע יוני, הרחובות מתמלאים בדגלים, חברים מעלים סטוריז מהמצעד - ואתה מרגיש גועל קל בבטן. לא שמחה, לא גאווה. רתיעה. ומיד אחריה השאלה שלא נותנת לך לישון: רגע, אם אני שונא את זה - אולי אני בעצם מתבייש במי שאני?

אמ;לק: אפשר להיות גיי, גאה בעצמך, ועדיין לא להתחבר למצעדי גאווה - בלי שזה אומר שאתה הומופוב לעצמך. טעם אישי הוא כשהרתיעה היא מהרעש, מהצבעוניות או מהפוליטיקה, אבל אתה רגוע לגמרי עם זה שאתה נמשך לגברים. בושה מופנמת היא כשהרתיעה מהמצעד היא בעצם רתיעה מ"להיראות", מ"להיתפס", מהמחשבה שמישהו יחבר אותך לזה. ההבדל הוא מה אתה מרגיש כלפי עצמך כשאתה לבד, ופחות מה אתה מרגיש כלפי המצעד.

מהי הומופוביה מופנמת - ולמה היא מתחפשת לטעם אישי?

הומופוביה מופנמת היא ההפנמה של המסרים השליליים על הומואים שספגנו מהחברה - והפנייה שלהם כלפי עצמנו. הכעס מופנה אל הגיי שגר בתוכנו, ופחות אל הומואים אחרים. וזה אחד הדברים הכי מתעתעים שאני פוגש בעבודה שלי, כי הוא כמעט אף פעם לא מגיע במילים גלויות. אף אחד לא יושב מולי בזום ואומר "אני שונא את עצמי". הוא אומר משהו אחר. הוא אומר "זה פשוט לא הסגנון שלי".

ופה צריך לעצור. כי לפעמים זה באמת לא הסגנון. ולפעמים זו בושה שלבשה חליפה מכובדת והתיישבה בסלון. ההומופוביה המופנמת חכמה. היא יודעת שאם תגיד לך "תתבייש" - תזהה אותה ותילחם בה. אז היא לוחשת לך "אתה בנאדם רציני, מה לך ולקרנבל הזה", והופכת את ההסתרה לעניין של איכות. של בגרות. כאילו דחיית הגאווה היא סימן לבשלות, כשהיא בעצם מנגנון הגנה.

אני רוצה להגיד את זה בבירור, כי אנשים שומעים "הומופוביה מופנמת" ומיד נכנסים להגנה: זה לא אומר שאתה אדם רע. זה אומר שגדלת בעולם שלימד אותך, מאות פעמים, בלי שאף אחד תכנן את זה, שלהיות "כזה" זה פחות. בבית הספר זרקו את המילה "הומו" כקללה. בצבא צחקו על מי שזז "ככה". בטלוויזיה הדמות הגאה הייתה הבדיחה. הגיבור היה מישהו אחר. כל זה נכנס פנימה, טיפה אחר טיפה, עד שהפך לקול פנימי. ושמשהו בתוכך עדיין מאמין למורה הזה. אפשר לקרוא עוד על המנגנון הזה במאמר שלי על הצורה שבה בושה מופנמת מעצבת אותנו מבפנים, אבל כאן אני רוצה לדבר ספציפית על המצעד, כי הוא דוגמה מושלמת לאיך הבושה הזו לובשת מסכה של היגיון.

איור של גבר חושב לבד ליד חלון עם השתקפות אורות צבעוניים - מתבונן בעצמו ובשאלה אם הוא שונא מצעדי גאווה

"הבושה הכי עמוקה היא זו שלוחשת לך 'אתה פשוט בנאדם רציני מכדי להתחבר לזה'."

איך יודעים אם השנאה למצעד הגאווה היא טעם אישי או בושה מופנמת?

הדרך לבדוק היא להסתכל על מה שקורה בגוף שלך כשאתה מדמיין את עצמו שם. כי טעם אישי ובושה מופנמת מרגישים אותו דבר על פני השטח. שניהם אומרים "לא בא לי". ההבדל מתחבא רובד אחד למטה, ואני אביא לך כמה סימנים שעוזרים לי, בעבודה שלי, להבדיל ביניהם.

סימנים שזה כנראה טעם אישי לגיטימי:

  • אתה לא אוהב המוני אדם, רעש וצבעים - גם באירועים סטרייטים. אתה גם לא הולך לפסטיבלים, להפגנות או לעצרות. זה עקבי, והוא חוזר בהרבה מקומות מעבר לגאווה.
  • אתה רגוע לגמרי עם זה שאתה גיי בשיחות אישיות, בזוגיות, מול חברים קרובים. הרתיעה שלך היא מהפורמט. הזהות עצמה בסדר גמור.
  • אתה שמח בשביל מי שכן הולך. אין בך לעג, אין בך "איזה ראוותנות". יש בך פשוט "כיף לכם, זה לא בשבילי".
  • היית מרגיש בדיוק אותו דבר אם המצעד היה רחוק מהבית שלך ואף אחד שאתה מכיר לא היה רואה אותך שם.

סימנים שזו כנראה בושה מופנמת בתחפושת:

  • הרתיעה מתחדדת כשאתה חושב "מה אם מישהו שאני מכיר יראה אותי שם". זה הנראות.
  • אתה מרגיש צורך להבהיר שאתה "לא כמוהם". "אני גיי אבל לא כזה", "אני נורמלי", "אני לא נוצץ". הפרדה בין הגיי "הטוב" לגיי "המביך".
  • אתה מתעצבן דווקא מגברים נשיים, צבעוניים או מוחצנים במצעד - יותר משאתה מתעצבן מהמצעד עצמו. (כתבתי על זה בנפרד במאמר על הרתיעה מגברים נשיים ומה היא מספרת עלינו.)
  • הדחייה מגיעה עם דריכות. עם מתח בכתפיים. הגוף לא אדיש - הוא מתגונן.

שים לב להבדל. טעם אישי הוא אדיש - "לא בא לי, יאללה". בושה מופנמת היא טעונה - יש בה חום, יש בה צורך להסביר, יש בה הקלה כשאתה מצליח להתרחק. ככל שיש יותר אנרגיה בדחייה, כך גדל הסיכוי שמתחתיה יושב משהו שעדיין כואב.

ואני רוצה להרגיע אותך כאן: גם אם זיהית את עצמך יותר ברשימה השנייה - זה לא אומר שאתה חי בשקר או שכל הקבלה העצמית שלך מזויפת. רוב הגברים שאני פוגש הם תערובת. יש בהם טעם אישי אמיתי וגם שאריות של בושה ישנה, וזה לגמרי בסדר. אנחנו לא מנקים את הבושה כדי "לעבור מבחן גאווה". אנחנו לומדים להבחין בין שני הקולות, כדי שביום שתבחר להתרחק מהמצעד תדע שזו הבחירה האמיתית שלך שמדברת, בלי הפחד הישן. וזה, אגב, אחד הדברים המשחררים ביותר שאני רואה קורים בשיחות בזום: הרגע שבו גבר מבין שהוא יכול להגיד "לא בא לי" וזהו, בלי שום מטען מתחת. כמה חופש יש בזה.

למה דווקא גברים שיצאו מהארון מרגישים את הרתיעה הזו מהמצעד?

כי המצעד הוא ההפך המוחלט מהמיומנות שבנינו כל החיים - להיות בלתי נראים. תחשוב על זה רגע. גבר שחי שנים בארון פיתח אומנות שלמה של הסתרה. הוא יודע לכוון את הקול, לבחור מילים, לא להניע יותר מדי את הידיים, להעלים כל סימן שעלול "להסגיר" אותו. זו הייתה הישרדות.

ואז הוא מחליט לצאת מהארון. הוא עושה את הצעד האמיץ. אבל המנגנון של ההסתרה לא נעלם רק כי אמרת לכמה אנשים את האמת. הוא נשאר בגוף. הוא הפך לטבע שני. ומצעד הגאווה הוא בדיוק הדבר שהמנגנון הזה נבנה כדי למנוע - ראוותנות, נראות, אי אפשר להחמיץ אותך. אז כשהגוף נרתע מהמצעד, לפעמים הוא אומר משהו עתיק יותר: "מסוכן להיראות".

אני זוכר גבר שאקרא לו רן - בן ארבעים ומשהו, יצא מהארון בערך שנה לפני שהתחלנו לעבוד יחד. הוא הגיע אליי כועס על הקהילה. "כל הראווה הזו, כל הדגלים, למה צריך?". וככל שדיברנו התברר משהו אחר לגמרי. רן לא שנא את המצעד. רן פחד מהמצעד. כי המצעד אמר לו דבר שהוא לא היה מוכן לשמוע: שאפשר להיות גיי וגם בולט, גלוי ובלי להתנצל. וזה היה מפחיד, כי כל חייו למד שהדרך היחידה לשרוד היא להיות נורמלי, שקט, בלתי מורגש. הכעס על המצעד היה כעס מוסווה על האפשרות שהוא ויתר עליה - האפשרות פשוט להיות, בלי לבדוק כל הזמן מי מסתכל.

"לפעמים אנחנו לא שונאים את המצעד. אנחנו מקנאים בו. כי הוא מעז להיראות בדיוק שם שבו לימדו אותנו להיעלם."

וזה הדבר היפה שקרה עם רן. ברגע שהוא הבין שהכעס הוא בעצם קנאה וגעגוע, משהו השתחרר. הוא לא הפך לאיש שהולך למצעד עם דגל על הגב, וזה גם לא היה צריך לקרות. אבל הוא הפסיק לדחות את הקהילה כדי להוכיח לעצמו שהוא "מהסוג הנכון". הוא קיבל שהוא יכול לבחור לא ללכת, והפעם מתוך חופש. וזה הבדל של עולם ומלואו.

אני רוצה להגיד לך משהו מעודד, כי הרבה גברים מגיעים לנקודה הזו עם תחושת אשמה: אם זיהית שיש בך קצת מהבושה הזו, זו בשורה טובה. כי בושה שמזהים אפשר להתחיל לרפא. בושה שמתחבאת מאחורי "זה פשוט לא הקטע שלי" - נשארת לנהל אותך בלי שתדע. עצם זה שאתה שואל את עצמך את השאלה הכנה הזו, כבר מעיד שאתה בדרך החוצה. ואם בא לך לשמוע איך זה נשמע מבפנים, בפרק הראשון של הפודקאסט "הארון שלי ואני" על איך יוצאים מהארון אנחנו נוגעים בדיוק במתח הזה - בין הרצון להיות גלוי לבין הפחד מהנראות, ובדרך שבה הגוף ממשיך להחזיק את הסוד הרבה אחרי שהמילים כבר נאמרו.

וכדאי לזכור עוד דבר אחד: היציאה מהארון היא תהליך, ולפעמים תהליך ארוך. אתה חופשי לא לאהוב את המצעד, לא להניף דגל ולא למצוא את עצמך בכל מה שהקהילה מציעה. בקהילה הגאה יש אלף גוונים, ולא כולם צריכים לדבר אליך. מותר לך לבנות גרסה שלך לחיים גאים - שקטה, אישית, נכונה לך, כזו שאוהבת ערב בבית עם בן זוג יותר מערב במועדון. כל מה שאני מבקש זה שתוודא שאתה בוחר בה מתוך חופש אמיתי, ושזה לא פחד ישן שעדיין מתחזה לטעם. ההבדל הזה - בין בחירה מתוך חופש לבין בריחה מתוך פחד - הוא כל ההבדל שבעולם, והוא בדיוק העבודה שאנחנו עושים יחד.

עוד שאלות שעולות בדרך

אם אני שונא את מצעד הגאווה זה אומר שאני הומופוב?
לא בהכרח. אפשר לא להתחבר לרעש, לצבעים או לפוליטיקה ועדיין להיות רגוע עם הנטייה שלך. זה הופך לבעיה רק אם הדחייה היא בעצם פחד להיראות או צורך להוכיח שאתה "לא כזה".

מה ההבדל בין טעם אישי לבין בושה מופנמת כשמדובר בקהילה הגאה?
טעם אישי אדיש ורגוע - "לא בשבילי". בושה מופנמת טעונה ומלאת אנרגיה - יש בה צורך להתרחק, להסביר ולהיבדל. תבדוק כמה חום יש בדחייה שלך.

למה אני מתעצבן דווקא מגברים גאים שמוחצנים יותר ממני?
לרוב כי הם מציפים פחד ישן שלך - הם מעזים להיראות בדיוק שם שבו לימדו אותך להיעלם. הכעס מופנה החוצה, אבל המקור שלו לרוב בפנים.

אני גיי אבל לא רוצה להיות חלק מהקהילה - זה בסדר?
לגמרי בסדר. אין דרך אחת נכונה להיות גיי. רק כדאי לוודא שאתה בוחר בריחוק מתוך חופש אמיתי, ושאין שם פחד שמסתתר מאחורי "לא בא לי".

איך מתחילים לעבוד על בושה מופנמת אם זיהיתי אותה אצלי?
מתחילים בלהפסיק להילחם בה ולהתחיל להקשיב לה. שואלים מאיפה היא הגיעה, מי לימד אותך להתבייש, ומאפשרים לעצמך, לאט, לבדוק שלהיראות זה כבר לא מסוכן כמו פעם.

אז מה באמת חשוב לזכור בסוף הדרך הזו?

חשוב לזכור דבר אחד פשוט: השאלה היא איך אתה מרגיש כלפי עצמך כשאף אחד לא מסתכל. אם אתה רגוע, שלם, גאה בשקט שלך - אתה יכול לדלג על כל מצעד בעולם ולהישאר בנאדם חופשי. ואם מתחת לדחייה יש דריכות, פחד או צורך להוכיח - שם נמצאת העבודה, ושם נמצאת גם התקווה.

אז אני משאיר אותך עם שאלה, לא עם תשובה: אם מחר היה מצעד במקום שאף אחד שמכיר אותך לא היה רואה אותך - האם עדיין לא היית הולך? ואם התשובה השתנתה כשהורדת את עיני הצופים - אולי שווה לשבת עם זה רגע. אם משהו נשאר פתוח בבטן - אל תשאיר את זה לבד. אני כאן בשביל לעבור את זה יחד, בקצב שלך.

לא חייבים להישאר עם זה לבד 🤍

אם משהו כאן הדהד לך, אלה הצעדים הבאים - בדיסקרטיות מלאה:

צרו קשר

מפגש קבוצתי / פרטני בנושאי נטייה מינית

מאמרים נוספים

פודקאסט הארון שלי ואני

Scroll to Top

כתבו לנו