על ההורים שנשארו שנים מחוץ לתמונה, ועל מה שקורה כשמישהו סוף סוף מכניס אותם פנימה.
איג"י, תנועת הנוער הגאה, פועלת בישראל מאז 2001. במשך רוב השנים האלה ההורים של החניכים כמעט לא היו חלק מהסיפור. בשנה האחרונה זה השתנה.
אמ;לק: איג"י השיקה רשת הורים - מסגרת חדשה שנותנת להורים של נוער גאה הדרכה הורית וליווי פרטני, ומחברת אותם לאנשי מקצוע שיודעים לעבוד עם המצב הזה. המהלך נעשה בסיוע קרנות הביטוח הלאומי, ומפעילה אותו התנועה שכבר מריצה יותר ממאה קבוצות נוער ברחבי הארץ. המשמעות הפשוטה: הורה שעד היום נשאר לבד מול השאלות שלו, יש לו עכשיו לאן לפנות.
מה בדיוק השיקה איג"י, ומה יש שם להורים?
רשת הורים היא מעטפת שנבנתה סביב ההורה. שני הרכיבים המרכזיים שלה הם הדרכה הורית וליווי פרטני, ולצידם חיבור לאנשי מקצוע שיכולים לתת מענה ממוקד. המטרה איננה להסביר להורה מה זה להיות להט"ב. המטרה היא ללוות אותו בתפקיד ההורי שלו בזמן שהוא עצמו מעכל.
יוני אביטן, מנכ"ל משותף באיג"י, אמר למעריב את המשפט שמסביר את כל המהלך:
"הרבה שנים לא היינו בקשר עם הורים, אבל הבנו שאנחנו צריכים אותם כדי לייצר שינוי משמעותי".
זו הודאה לא טריוויאלית של ארגון בן יותר משני עשורים. במשך שנים העבודה הייתה מול הנער עצמו: קבוצה שבועית, מדריך, מרחב שבו אפשר לדבר בלי לשקר. הבית נשאר מחוץ למשוואה. עכשיו התנועה אומרת בפה מלא שבלי ההורים היא מגיעה רק עד חצי הדרך.
שימו לב לניסוח שבחרו שם: הדרכה וליווי. הרצאה אחת, ערב הסברה או חוברת הם משהו אחר לגמרי. ליווי הוא דבר שנמשך לאורך זמן, וזה מה שהורה צריך כשהוא מגלה שהילד שלו נמצא במקום שהוא לא הכיר מקרוב.
הדרכה הורית, בעולם המקצועי, היא עבודה עם ההורה על התגובות שלו, על הגבולות שהוא מציב, ועל האופן שבו הוא מדבר, בלי לגעת ישירות בילד. הורה שיוצא מפגישה כזו פשוט מפסיק לאלתר. ההבדל בין הורה שמאלתר להורה שיודע מה הוא עושה מורגש בבית תוך שבועות.
גם הפרט הקטן על המימון אומר משהו. תוכנית שנתמכת על ידי קרנות הביטוח הלאומי עוברת מסלול של גוף ציבורי, עם מטרות מוגדרות ועם מישהו שבודק מה יצא מזה. זה לא מבטיח שהתוכנית מושלמת, אבל זה מרחיק אותה מקטגוריית היוזמות שמתחילות בהתלהבות ונגמרות כשנגמר התקציב. להורה שמתלבט אם לפנות, הפרט הזה שווה יותר משנראה במבט ראשון.
הרכיב השני, הליווי הפרטני, נוגע בנקודה אחרת. יש הורים שלא יגיעו בחיים לקבוצה, כי עצם הישיבה בחדר עם הורים אחרים מרגישה להם כמו חשיפה. בשבילם מסלול אישי הוא ההבדל בין לפנות לבין לוותר. מי שמכיר את עולם הדיסקרטיות יודע כמה המשקל הזה כבד, וכמה מסגרת שמכבדת אותו מגדילה את הסיכוי שמישהו באמת ירים טלפון.

רוב הזמן ההורה לא מחפש תשובות. הוא מחפש מישהו שיגיד לו שהוא לא הראשון שעומד פה.
מי זו איג"י, ולמה דווקא היא פותחת דלת להורים?
איג"י היא ארגון הנוער הגאה הגדול בישראל. היא הוקמה ב-2001 על ידי יניב ויצמן, במסגרת האגודה למען הלהט"ב, והפכה לעמותה עצמאית ב-2004. לפי כתבה במעריב מאוגוסט 2026, פועלות בה היום יותר ממאה קבוצות לבני ובנות 13 עד 23, וכ-4,000 חניכים וחניכות משתתפים בפעילות השוטפת. ב-2019 דובר על כ-80 קבוצות ו-3,000 חניכים, כך שהתנועה ממשיכה לגדול.
מה שמעניין הוא הפירוט. איג"י מפעילה קבוצות לפי עולמות: קבוצות דתיים ודתיות, קבוצות דוברות ערבית, קבוצות לנוער מהקהילה האתיופית, קבוצות טרנס, ותוכניות מנהיגות - לא קבוצה אחת גנרית. יש גם את תוכנית ניר, שנקראת על שם ניר כץ שנרצח ב-2009, ופועלת בבתי ספר. מאז 2010 התנועה עובדת מול השירות הפסיכולוגי ייעוצי במשרד החינוך.
כלומר מדובר בגוף שכבר יודע לעבוד מול מוסדות ומול משפחות, עם ניסיון מאחוריו. זה מה שהופך את רשת ההורים למשהו שאפשר להתייחס אליו ברצינות, ולא לעוד הכרזה יפה שתיעלם בעוד חצי שנה.
הפריסה הגיאוגרפית משנה כאן משהו נוסף. איג"י פועלת בצפון, בשרון, בתל אביב וגוש דן, בשפלה, בירושלים ובדרום. הורה שגר במקום שבו כולם מכירים את כולם לא תמיד ירים טלפון לארגון שיושב רק בתל אביב. כשהמסגרת כבר קיימת בשטח קרוב אליו, הפער בין לחשוב על זה לבין לעשות משהו מצטמצם.
בראש התנועה עומדים היום שני מנכ"לים משותפים, יוני אביטן ורום אוחיון. אביטן מתאר את ההבדל בין הדורות בפשטות: "אז הכל היה יותר דיסקרטי והרבה פחות מדובר". מי שהיה נער בשנות התשעים או בתחילת שנות האלפיים יודע בדיוק על מה הוא מדבר.
ויש עוד משפט שלו ששווה לעצור עליו: "אנחנו רוצים שהנוער ייקח אחריות על הקהילה ועל החברה הישראלית", ושיהיה "בעמדה של הובלה ומחויבות חברתית בכל מרחב שבו יבחר לפעול". זו רטוריקה של ארגון שרוצה שהחניכים שלו יהיו חלק מהמקום שבו הם חיים, ומשם גם נגזרת הפנייה להורים. אי אפשר לבקש מנער להרגיש שייך בבית ספר ובצבא, ובו בזמן להשאיר את הסלון שלו שדה קרב.
נער שיוצא מהארון חוזר הביתה בסוף היום. גם ההורים שלו נשארים שם, ועד היום בלי אף אחד לדבר איתו.
למה ההורים היו החוליה החסרה?
כי הם היחידים בסיפור שאף אחד לא הכין. הנער מגיע לקבוצה ומוצא שם עשרה כמוהו. ההורה חוזר מהעבודה, שומע משפט אחד בסלון, והופך ברגע לאדם היחיד בעולם שמתמודד עם זה. הוא לא יכול לשאול את החברים בעבודה. לפעמים הוא גם לא רוצה לשאול את אמא שלו. ואם הוא בכל זאת מחפש מידע, הוא נופל על פורומים אקראיים בשעה אחת בלילה.
הפער הזה מייצר תופעה מוכרת: הורים שמגיבים גרוע כי הם נבהלים ואין להם כלים. ההתנגדות האמיתית נמצאת שם הרבה פחות. אצל הורה שאוהב אבל מפחד הדמעות הופכות בטעות למשימה של הילד, והוא נשאר לנחם במקום לקבל הנחיה. מסגרת שמלווה את ההורה מורידה בדיוק את העומס הזה מהכתפיים של הצעיר.
יש כאן גם עניין של תזמון. נער בן 16 יוצא מהארון מול הורים בני ארבעים ומשהו, אנשים באמצע החיים, עם אנרגיה ללמוד דברים חדשים. גבר שדוחה את השיחה הזו לגיל ארבעים מגיע אליה מול הורים בני שבעים, במצב אחר לגמרי. ככל שהמערכת יודעת לתפוס את המשפחה מוקדם, כך פחות אנשים מגיעים לשיחה הזו כשכולם כבר עייפים.
ויש עוד שכבה, פחות מדוברת. הורה שנשאר לבד עם המידע לרוב מדליף אותו בטעות. הוא מספר לאחות שלו כדי לקבל אוויר, והנער מגלה חודש אחר כך שחצי המשפחה יודעת. מסגרת מקצועית נותנת להורה מקום לפרוק שהוא איננו הסלון של המשפחה המורחבת, וזה שומר על הדיסקרטיות של הצעיר בדיוק כשהיא הכי שברירית.
| מה היה עד היום | מה משתנה עכשיו |
|---|---|
| הארגון מדבר עם הנער, ההורה בחוץ | ההורה מקבל מסגרת משלו |
| ההורה מחפש מידע לבד באינטרנט | חיבור לאנשי מקצוע רלוונטיים |
| הנער מנהל גם את הרגשות של ההורה | לכל אחד מהם יש כתובת נפרדת |
| שיחה חד פעמית ואז שתיקה | ליווי פרטני לאורך זמן |
איך מזהים הורה שנמצא בדיוק במצב הזה? יש כמה סימנים שחוזרים:
- הוא מדבר על הנושא רק בשיחה אחת ואז מפסיק להזכיר אותו שבועות.
- הוא שואל שאלות מעשיות מאוד ("מי עוד יודע?") ומתחמק מהשאלות הרגשיות.
- הוא מבקש מהילד להסביר לו דברים שהילד עצמו עדיין לא מבין.
- הוא מגלגל את הדאגה שלו לתוך הבריאות, הביטחון או הקריירה של הילד.
- הוא מתעקש שהכל בסדר ובמקביל בוכה במטבח כשאף אחד לא רואה.
- הוא לא סיפר לבן או לבת הזוג שלו, ומנהל את זה לבד.
אף אחד מהסימנים האלה איננו סימן להורה רע. כולם סימנים להורה בלי הכשרה, שמנסה לעשות עבודה שלא לימדו אותו לעשות. בדיוק שם מסגרת מקצועית עושה את ההבדל.
אביטן מדבר גם על הרובד הרחב יותר: "אנחנו לא פחות שייכים, לא פחות שווים ולא פחות ישראלים. זה הבית של כולנו ולא צריך להתנצל". זו אמירה שמכוונת לנוער, אבל היא נשמעת אחרת כשהיא מגיעה לאוזניים של הורה שמפחד שהילד שלו ייפגע ברחוב. הוא מוסיף שהתנועה מתייצבת לצד החניכים בכל מקרה של אלימות, וגם זה מסר שהורה צריך לשמוע.
ולמה זו בשורה טובה גם אם אתה כבר מזמן לא בן 17?
כי חלק גדול מהגברים שקוראים את זה היו בני 17 בתקופה שבה לא היה כלום. לא קבוצה בעיר, לא מדריך, ובטח לא מישהו שהיה יושב עם ההורים ומסביר להם מה קורה. הידיעה הזו לא מחזירה את השנים האלה. היא כן משנה את התמונה של ההווה, ואת הידיעה שהקרקע היום נראית אחרת.
אני פוגש הרבה גברים שהמשפט הראשון שלהם הוא "אצלי כבר מאוחר מדי". כמעט תמיד מסתתר מאחוריו משפט שני: "בזמן שהייתי צריך את זה, אף אחד לא היה שם בשבילי". הידיעה על רשת ההורים משאירה את החלק הראשון של המשפט כמו שהוא, ובכל זאת היא מזכירה שהחלק השני היה נסיבה של תקופה. זה היה הבדל קטן בניסוח, ולפעמים הבדל גדול בהרגשה.
יש משהו נעים בלפתוח חדשות ולראות שנבנה שם דבר שלם עבור מישהו שדומה לך, גם אם הוא צעיר ממך בעשרים שנה. אפשר להישאר בצד. אין צורך להיות פעיל, לתרום או לספר לאף אחד כדי שזה ירגיש טוב. מספיק לדעת שזה קיים.
ויש כאן גם צד מעשי. גברים רבים דוחים יציאה מהארון מול ההורים בגלל תמונה מאוד ספציפית בראש: אמא שתישבר, אבא ששותק שבועיים, ואף אחד שיחזיק אותם אחר כך. כשקיימת מסגרת שמלווה הורים, התמונה הזו נסדקת קצת. השיחה עדיין לא קלה, ואף אחד לא אומר שצריך לרוץ לעשות אותה מחר. פשוט מסתבר שההורים שלך לא בהכרח יישארו לבד עם זה.
גם אם אין לך שום כוונה לצאת מהארון בזמן הקרוב, שווה לדעת שהכתובת קיימת. אצל חלק מהאנשים עצם הידיעה מורידה מספיק לחץ כדי שאפשר יהיה לחשוב על הדברים בבהירות, במקום מתוך בהלה.
יש כאן גם משהו שקשה למדוד אבל קל להרגיש. כשמערכת שלמה מכריזה שהיא רוצה את ההורים בפנים, היא בעצם אומרת שהמשפחה הזו לא נגמרה. שאין כאן צד שמנצח וצד שמפסיד. גבר שגדל עם התחושה שהאמת שלו תפרק את הבית שומע פה גרסה אחרת, גם אם אף אחד לא מדבר איתו ישירות.
ולמי שהמחשבה הזו רחוקה ממנו כרגע, גם זה בסדר. אין כאן שום דדליין. הידיעה קיימת, היא תמשיך להתקיים גם עוד שנה, ואפשר פשוט להירשם לעצמך בראש שהעולם זז קצת ולהמשיך הלאה.
במחזה "את שאהבה נפשי" של איתי סגל, אמו של יונתן נקרעת בין הסביבה שלה לבין הבן שלה, ובוחרת בסוף בו. רשת כזו נועדה בדיוק בשביל הרגע הזה, כדי שהורה לא יצטרך להגיע אליו לבד.
💬 "יש היום מקום שמלווה הורים. את לא צריכה להבין את הכל לבד, ואת גם לא צריכה להבין את הכל מהיום למחר."
מה שגברים הכי שואלים אותי
מה זו רשת ההורים של איג"י?
מסגרת שהשיקה תנועת הנוער הגאה איג"י בשנה האחרונה, בסיוע קרנות הביטוח הלאומי, שנותנת להורים של נוער גאה הדרכה הורית וליווי פרטני ומחברת אותם לאנשי מקצוע.
למי היא מיועדת?
להורים של נוער גאה. איג"י פועלת מול בני נוער וצעירים בגילי 13 עד 23, כך שהמענה נבנה סביב הורים למתבגרים ולצעירים.
למה איג"י פנתה להורים רק עכשיו?
לפי יוני אביטן, מנכ"ל משותף בתנועה, במשך שנים הארגון לא היה בקשר עם ההורים, ובתנועה הבינו שבלעדיהם קשה לייצר שינוי משמעותי.
יש משהו כזה גם להורים של גברים בוגרים?
הרשת של איג"י בנויה סביב עולם הנוער. הורים לבנים בוגרים פונים בדרך כלל למסגרות תמיכה אחרות למשפחות להט"ב או לליווי פרטני, ושווה לבדוק כל מסגרת מול הצורך הספציפי לפני שנרשמים.
אני בארון, האם הידיעה הזו רלוונטית אליי בכלל?
לא חייבים לעשות איתה כלום. אצל חלק מהאנשים עצם הידיעה שקיימת מעטפת להורים מורידה קצת מהפחד מהתגובה שלהם, וזה כבר משנה את הדרך שבה חושבים על השיחה הזו בהמשך.
ועכשיו לפרקטיקה
- איג"י השיקה בשנה האחרונה רשת הורים לנוער גאה, בסיוע קרנות הביטוח הלאומי.
- מה יש שם: הדרכה הורית, ליווי פרטני, וחיבור לאנשי מקצוע.
- למה זה חשוב: עד היום הארגון עבד מול הנער בלבד, וההורה נשאר בלי כתובת.
- אם אתה שוקל לצאת מהארון מול ההורים, כדאי לדעת שיש היום מסגרות שמלוות גם אותם.
- אם אתה גבר בוגר, המסגרת הזו לא בנויה עבורך ישירות, אבל היא סימן טוב לכיוון שאליו הדברים זזים.
- ואם אתה לא שוקל שום דבר כרגע, גם זה בסדר גמור. אפשר פשוט לשמור את זה בצד.
שווה להגיד גם מה הידיעה הזו לא נותנת: לא הבטחה שכל הורה יגיב יפה, לא הפיכת היציאה מהארון לתהליך קל, ולא הפיכתה לחובה. מה שהיא כן עושה - פותחת דלת אחת שלא הייתה קיימת קודם. בעולם שבו הרבה גברים סופרים בעיקר את הדלתות שנסגרות, גם דלת אחת נוספת נחשבת.
מה היה משתנה אצלך אילו כשהיית בן 17 מישהו היה יושב עם ההורים שלך ואומר להם שהם לא לבד עם זה? השאלה הזו נועדה לבדוק כמה מהפחד שאתה סוחב היום שייך בכלל לתקופה שכבר לא קיימת, לא לפתוח פצע ישן. אם זה הזיז משהו בך, בוא נמשיך את זה בשיחה אמיתית.
לא חייבים להישאר עם זה לבד 🤍
אם משהו כאן הדהד לך, אלה הצעדים הבאים - בדיסקרטיות מלאה:
- מפגש קבוצתי בזום - אחת לחודש, אפשר ללא מצלמה ובשם בדוי
- הקורס הדיגיטלי "לפגוש את ההומופוב הפנימי" - 14 פרקים לקבלה עצמית
- ליווי אישי 1:1 בזום - תהליך פרטי בקצב שלך
- קורס להורים: "מתקרבים מחדש" - כלים פרקטיים להורים ללהט"ב




