יש רגע יותר כואב מההבנה שהשיחה הזאת שאתה כל כך מחכה לה עם אמא שלך, השיחה שבה היא סוף סוף תראה אותך באמת, כנראה פשוט לא הולכת לקרות?
במהלך השנים ליוויתי במפגשים טיפוליים עשרות גברים שהגיעו בדיוק עם השאלה הזאת, תמיד עם אותו שילוב שקט של כאב ותקווה עקשנית. אחד מהם, נקרא לו דני, נחרט לי בזיכרון. דני. בן 38. מעצב מצליח, מוקף חברים, בזוגיות יציבה ואוהבת - הישג לא מבוטל, במיוחד כשהאתגרים של עולם הדייטינג הגאה יכולים להיות מורכבים. הוא עשה את היציאה מהארון שנים קודם לכן, מול כל העולם, וקיבל אהבה ותמיכה מכל עבר. כמעט. הנקודה הרגישה, הפצע הפתוח, נשארה אמא שלו. "אני לא מבין," הוא היה אומר לי בשיחות שלנו בזום, והייאוש בקולו היה כל כך מוחשי, "היא אישה חכמה, ליברלית, היא אוהבת אותי, אני יודע שהיא אוהבת אותי. אז למה היא לא יכולה פשוט להגיד את זה? פשוט להגיד 'אני שמחה שאתה מאושר עם בן הזוג שלך'?".
הסיפור של דני היה טקס שחזר על עצמו. הוא היה מתכנן את "השיחה". פעם בארוחת שישי, פעם בטיול משותף. הוא היה מכין את המילים, מדמיין את החיבוק, את ההקלה שאחרי. ובכל פעם מחדש, זה נגמר באותה דממה רועמת. אמא שלו הייתה מהנהנת, מחליפה נושא במהירות, או זורקת איזה "העיקר שאתה בסדר" ריק מתוכן, משפט שרק העצים את תחושת הבדידות שלו. הוא היה חוזר מהמפגשים האלה מרוסק, מריץ בראש מה עשה לא נכון, איך יכול היה להסביר את זה טוב יותר. הוא היה כלוא במעגל אינסופי של ציפייה ואכזבה, והחיים שלו עמדו במקום. על הולד. מחכים לאישור שלא הגיע.
העבודה עם דני, כמו עם רבים אחרים, התמקדה בו ובחיים שלו. היא נגעה במשהו עמוק וכואב הרבה יותר: האבל השקט על האמא שדמיינו שתהיה לנו. זה היה צלילה פנימה, אל ההבנה שהאם האידיאלית, זו שמקבלת ללא תנאי, שמתגאה בכל חלק בנו, היא פנטזיה. זה לא היה סתם שיפור של טכניקות שיחה. והשחרור האמיתי, ההתבגרות הרגשית, מתחילה ברגע שאנחנו מרשים לעצמנו להתאבל על אובדן האשליה הזו.
הפנטזיה על אמא מקבלת
בבסיס הקיום שלנו טמון צורך עמוק, ראשוני, בקבלה אימהית. אמא היא המראה הראשונה שלנו לעולם. דרך העיניים שלה אנחנו לומדים אם אנחנו ראויים לאהבה, אם אנחנו בסדר, אם יש לנו מקום. הצורך הזה לא נעלם עם הגיל. הוא נשאר חקוק בפנים, וכשאנחנו באים לחשוף בפניה חלק כל כך מהותי מהזהות שלנו כמו הנטייה המינית, אנחנו לא סתם מספרים לה עובדה. אנחנו שואלים אותה, שוב, כמו ילדים קטנים: "אמא, את עדיין אוהבת אותי? גם ככה?".
הכמיהה הזאת לתשובה חיובית כל כך חזקה, שהיא בונה בתוכנו דמות אידיאלית של אם. "אמא שלי הפמיניסטית", "אמא שלי שתמיד לימדה אותי לקבל כל אדם", "אמא שלי שכל כך אוהבת אותי". אנחנו נאחזים בדימויים האלה, כי האלטרנטיבה - ההכרה בכך שהאדם שאנחנו הכי אוהבים וצריכים את אהבתו אולי פשוט לא מסוגל להכיל אותנו במלואנו - היא בלתי נסבלת. הפנטזיה הזו משמשת כמנגנון הגנה. היא מאפשרת לנו להמשיך לקוות, להמשיך לנסות, להמשיך להאמין ש"בפעם הבאה זה יקרה".
אבל כאן בדיוק טמונה המלכודת. כל עוד אנחנו חיים בתוך הפנטזיה, אנחנו תולים את האושר שלנו, את תחושת השלמות שלנו, בגורם חיצוני. אנחנו הופכים את אמא שלנו לשומרת הסף של הקבלה העצמית שלנו. אנחנו אומרים לעצמנו, במודע או לא: "אני אהיה שלם באמת רק כשהיא תגיד את המילים הנכונות". מצב ההמתנה הזה פשוט הרסני. הוא משאיר אותנו בעמדה תלותית, ילדית, מחפשים אישור במקום שאולי לעולם לא יגיע. אנחנו מנהלים את חיינו, את הזוגיות שלנו, את השמחה שלנו, בשקט, בתקווה שהיא תבחין ותעניק לנו את החותמת הנכספת. החיים הופכים לחזרה גנרלית לקראת רגע שאולי לעולם לא יגיע.
בעבודה הטיפולית, הצעד הראשון הוא לזהות את הפנטזיה. להסתכל לה בעיניים. לשאול בכנות: על איזו אמא אני חולם? ומי היא האמא האמיתית שיושבת מולי? ההכרה בפער בין השתיים כואבת ומטלטלת. אבל היא גם הפתח לשחרור. זה הרגע שבו אנחנו מתחילים להעביר את מוקד הכוח מאמא, בחזרה אל עצמנו.
האבל על האשליה

"השחרור האמיתי מגיע ברגע שאתה מבין שאתה כבר לא זקוק לאישור של אמא כדי לקבל את עצמך. זה לא תלוי במה שהיא תגיד."
ההבנה שהאם שדמיינו לא קיימת במציאות היא אובדן. וכל אובדן דורש אבל. זה לא אבל רגיל, עם שבעה והלוויה. זהו אבל שקט, פנימי, ולעיתים קרובות בודד מאוד. אתה מתאבל על דמות שנמצאת ממש לידך. אתה מתאבל על שיחות שלעולם לא יתקיימו, על חיבוק שלעולם לא ירגיש שלם, על גאווה שלעולם לא תישמע בקולה. זהו תהליך מורכב, שעובר דרך שלבים מוכרים.
זה מתחיל, כמובן, בהכחשה: "אין מצב. היא פשוט צריכה עוד זמן. אני אמצא את הדרך הנכונה להסביר לה". בשלב הזה, אנחנו ממשיכים לנסות, להנדס הזדמנויות, בטוחים שהבעיה היא בביצוע ולא במהות. אנחנו מאמינים שאם רק נהיה יותר מוצלחים, יותר נחמדים, יותר "בסדר", היא תתגאה בנו כל כך עד שהיא תשכח מה"בעיה".
אחר כך מגיע הכעס. כעס עצום ומוצדק. "למה? למה דווקא אמא שלי? אחרי כל מה שנתתי לה, אחרי כל מה שהיא לימדה אותי, איך היא יכולה להיות כזו?". הכעס הזה הוא אנרגיה חשובה. הוא סימן שאנחנו מכירים בעוול, שאנחנו מבינים שמגיע לנו יותר. אבל אם נתקעים בו, הוא יכול להפוך למרירות שמרעילה את הקשר ואת הנפש שלנו.
משם, הדרך עוברת לרוב דרך מיקוח: "אוקיי, אז אולי לא נדבר על בן הזוג שלי, אבל לפחות שתשאל מה שלומי?". אנחנו מנסים למצוא פשרות, להציל מה שאפשר, גם במחיר של צמצום עצמי. אנחנו מסתירים חלקים מחיינו כדי לשמור על שלום בית, ובעצם חוזרים צעד אחורה אל תוך הארון, רק שהפעם זה "ארון סלקטיבי" מול האדם שהכי חשוב לנו.
ולבסוף, מגיע העצב. העצב העמוק על מה שאבד. על התקווה שנגוזה. זהו שלב קריטי. רבים מפחדים ממנו, מנסים לדלג מעליו, אבל אי אפשר. צריך לתת לעצמנו לבכות על החלום שהתנפץ. לבכות על הילד שבנו שעדיין מחכה לאישור. רק דרך ההסכמה להרגיש את הכאב הזה במלואו, יכולה לצמוח קבלה אמיתית. זו קבלה של המציאות כפי שהיא. קבלה שהיא אדם מוגבל, עם הפחדים, הדעות הקדומות והסיפורים שלה, וזה כנראה לא ישתנה. וזה, באופן הכי פרדוקסלי שיש, השלב הראשון בדרך לחופש.
לבחור בעצמך מחדש
הקבלה הזו, שמגיעה אחרי האבל, מאפשרת לך להמשיך הלאה. היא מניעה אותך קדימה. זה הרגע שבו אתה מפסיק לשאול "איך אני גורם לה לקבל אותי?" ומתחיל לשאול שאלה אחרת: "איך אני נותן לעצמי את הקבלה שאני זקוק לה?". זהו המעבר מתלות רגשית לעצמאות רגשית. זה הרגע שבו אתה בוחר בעצמך.

"הכאב הגדול ביותר הוא לא להבין שאמא שלך לא מקבלת אותך כהומו. הכאב הגדול ביותר הוא להבין שאתה מתאבל על האמא שחלמת שתהיה לך, בזמן שהיא יושבת מולך בסלון."
לבחור בעצמך פירושו להפסיק לחכות. להפסיק לשים את האושר שלך על תנאי. זה אומר לחיות את חייך במלואם, באור מלא. זה אומר להביא את בן הזוג שלך לארוחות שישי כעובדת חיים פשוטה. הוא חלק מהחיים שלך. נקודה. המדד להצלחת הערב הוא האם אתה היית נאמן לעצמך.
זה אומר גם לבנות "משפחה נבחרת" (Chosen Family). להקיף את עצמך באנשים - חברים, בני זוג, קהילה - שכן רואים אותך, שכן מקבלים אותך, שכן חוגגים אותך. המעגלים האלה הופכים למקור הכוח, החיזוק והשייכות. הם הרחבה חיונית של המשפחה הביולוגית. הם ממלאים את החלל שהציפייה לאמא הותירה ריק. אתה לומד "להורות" לעצמך, להעניק לעצמך את החמלה, הגאווה והאהבה שכל כך קיווית לקבל ממנה.
הבחירה בעצמך גם מגדירה מחדש את הקשר עם אמא. כשהצורך הנואש באישור יורד, אתה יכול להתחיל לראות אותה בצורה צלולה יותר. אתה רואה אותה כאישה מורכבת, עם מגבלות. אתה יכול לבחור לאהוב אותה על מה שהיא כן יכולה לתת, ולהשלים עם מה שהיא לא. אולי הקשר שלכם לא יהיה אינטימי ועמוק כפי שפנטזת, אבל הוא יכול להיות אמיתי יותר. הוא יתבסס על מה שקיים. אתה קובע את הגבולות. אתה מחליט על מה מדברים ועל מה לא מתוך בחירה מודעת לשמור על עצמך. זוהי עמדה של כוח. של בגרות. זה הרגע שבו אתה סופית מפסיק להיות הילד שמחכה, והופך להיות הגבר שמנהל את חייו.
מה עוד עולה כשמדברים על זה
למה זה כל כך כואב דווקא עם אמא?
כי הקשר עם האם הוא הקשר הראשוני ביותר, המעצב. היא המקור לביטחון ולאהבה בעולם. דחייה ממנה, או אפילו היעדר קבלה מלאה, חודרת עמוק לנפש ומערערת את עצם זכותנו להתקיים ולהיות נאהבים.
איך מתמודדים עם האכזבה החוזרת ונשנית?
קודם כל, צריך להודות באמת. להסתכל למעגל הציפייה אכזבה הזה בעיניים ולהבין שאתה בתוכו. משם, העבודה היא להנמיך ציפיות למקום ריאלי יותר, ולהתמקד בטירוף בחיזוק הקבלה העצמית שלך ממקורות אחרים: חברים, קהילה, טיפול, אתה בעצמך.
מה עושים אם היא מגיבה ממש רע, באגרסיביות?
כאן נכנסים לתמונה גבולות. ברזל. חשוב להבהיר בצורה שקטה אך תקיפה שהתנהגות כזו אינה מקובלת עליך. לפעמים, זה אומר לקחת צעד אחורה ולהגביל את הקשר לזמן מה. המטרה היא להגן על עצמך.
איך יודעים מתי הזמן להרפות מהציפייה?
הנורה האדומה נדלקת כשאתה קולט שהמחיר הנפשי שאתה משלם על ההמתנה - התסכול, העצב, תחושת התקיעות - גבוה יותר מהסיכוי הקלוש שהיא אי פעם תשתנה. זה הרגע שבו הבחירה בעצמך הופכת לדחופה יותר מהצורך באישור שלה. המסע הזה, של שחרור מהצורך באישור אימהי, הוא אחד המסעות המכוננים והקשים ביותר. הוא דורש אומץ להסתכל לכאב בעיניים, ונכונות להתאבל על חלום. אבל בסופו, מחכה חופש עצום. החופש להיות אתה. במלואך. בלי לבקש רשות. אם אתה קורא את זה והלב שלך מתכווץ, אם המסע הזה מרגיש גדול או בודד מדי, זכור שאתה לא חייב ללכת אותו לבד. אם הלב נתקע - זה בדיוק מה שאני כאן בשבילו. כתוב לי.
לא חייבים להישאר עם זה לבד 🤍
אם משהו כאן הדהד לך, אלה הצעדים הבאים - בדיסקרטיות מלאה:
- מפגש קבוצתי בזום - אחת לחודש, אפשר ללא מצלמה ובשם בדוי
- הקורס הדיגיטלי "לפגוש את ההומופוב הפנימי" - 14 פרקים לקבלה עצמית
- ליווי אישי 1:1 בזום - תהליך פרטי בקצב שלך
- קורס להורים: "מתקרבים מחדש" - כלים פרקטיים להורים ללהט"ב




