על הגבר שעומד עם רגל אחת בעולם הישן ורגל אחת בעולם החדש, ולא מרגיש שהוא שייך לאף אחד מהם - והבושה השקטה של "אז מה אני בעצם".
אתה כבר לא מצליח לשבת בשיחה של החבר'ה הסטרייטים על נשים ולהרגיש שאתה שם באמת. אבל אתה גם נכנס לבר גאה ומרגיש שכולם דיברו איזושהי שפה שלא לימדו אותך. אז איפה אתה? זאת אולי השאלה הכי בודדה שיש - לא להיות בארון, אבל גם לא להרגיש שייך לשום מקום.
אמ;לק: תחושת ה"לא מספיק גיי ולא מספיק סטרייט" היא בעצם תוצאה של ניסיון למדוד את עצמך מול תסריטים מוכנים של שתי קבוצות, לא סימן שמשהו לא בסדר אצלך. אתה לא חייב להתאים את עצמך לקודים של אף קהילה. השייכות האמיתית היא קשר אנושי עם אנשים שמרגישים לך בית. כשמפסיקים לחפש את הקטגוריה המושלמת ומתחילים לחפש את האנשים הנכונים - הביניות מפסיקה להיות גלות והופכת למקום משלך.
למה אני מרגיש שאני לא שייך לסטרייטים ולא לגייז?
בוא נתחיל מהתשובה הישירה: אתה מרגיש לא שייך כי אתה מודד את עצמך מול שתי תבניות, ואף אחת מהן לא נתפרה עליך. זה הגיוני שמרגישים כך, וזה גם מאוד נפוץ - הרבה יותר ממה שנדמה לך כשאתה לבד בלילה עם המחשבה הזאת.
תחשוב על זה רגע. במשך שנים חיית בעולם הסטרייטי. זאת הייתה השפה שלך - הבדיחות, הקודים, הדרך לדבר על זוגיות, הדרך לשבת בחדר. אתה יודע אותה על בוריה. ואז, אט אט, גילית שיש בך משיכה לגברים, והעולם ההוא כבר לא מרגיש כמו בית מלא. אתה עדיין בפנים, אבל חלק ממך כבר עזב.
ומצד שני - העולם הגאה. אתה מסתכל עליו מבחוץ והוא נראה כמו מסיבה שכבר התחילה בלעדיך. יש שם קודים שלא הספקת ללמוד. יש סלנג, יש דרכים להתלבש, יש איזו קלילות שאתה לא מרגיש. ואתה אומר לעצמך: אני לא כזה. אני לא מספיק כזה.
משם נולדת תחושת הביניות, אף שאתה לא באמת תקוע בין שתי זהויות - זה קורה כי אתה מנסה להיכנס לשתי תלבושות מוכנות מראש - ושתיהן לא במידה שלך. הסטרייטים מרגישים רחוקים כי אתה כבר לא באמת שם. הגייז מרגישים רחוקים כי אתה חושב שצריך להיות "גיי בצורה מסוימת" כדי להיכנס.
השורש העמוק יותר הוא הבושה. כשגדלת עם המסר שיש דרך אחת נכונה להיות גבר, למדת למדוד את עצמך כל הזמן: האם אני עובר? האם אני מספיק? הביניות היא הרגל - ההרגל הישן של לבדוק כל הזמן אם אני מתאים. רק שעכשיו במקום למדוד את עצמך מול הסטרייטים בלבד, אתה מודד את עצמך מול שתי קבוצות בו זמנית. כפול בדיקות, כפול תחושת כישלון.
אני רואה את זה הרבה במפגשים הטיפוליים. גבר יושב מולי בזום ואומר: "אני לא נראה הומו, אני לא מתנהג הומו, אבל אני כן נמשך לגברים. אז מה אני?". והשאלה הזאת, "מה אני", היא בעצם השאלה הלא נכונה. כי היא מחפשת מדף לשים עליו את עצמך, במקום לחפש חיים לחיות.

"אתה לא תקוע בין שני עולמות. אתה פשוט גדול מכל אחד מהקופסאות שניסו להכניס אותך אליהן."
איך מוצאים שייכות בלי להתאים את עצמי לקודים של הקהילה?
התשובה הקצרה: מפסיקים לחפש קהילה ומתחילים לחפש אנשים. שייכות אמיתית נמדדת בכמה אתה יכול להיות עצמך מול אדם אחד או שניים שרואים אותך. זה חשוב יותר מכמה אתה מתאים לקבוצה גדולה.
יש פה אבחנה חשובה שאני רוצה לעשות איתך. קהילה היא מרחב של אפשרויות. כשאתה מסתכל על "העולם הגאה" כמו על מועדון עם כללי כניסה, אתה תמיד תרגיש בחוץ. אבל הקהילה הגאה היא לא דבר אחד. יש בה גברים שאוהבים מסיבות ויש בה גברים שאוהבים שקט. יש דתיים, יש מבוגרים, יש ביישנים, יש כאלה שגם הם נכנסו מאוחר ועדיין מגששים. אין גיי אחד נכון. מי שאמר לך שיש - שיקר לך, אפילו אם זה היה הראש שלך.
אז מה עושים בפועל? לא הולכים למצוא את "הקהילה". הולכים למצוא בן אדם אחד. שיחה אחת. מישהו שאפשר לדבר איתו ולהרגיש שלא צריך להסביר את עצמך. זה יכול להיות גבר שיצא מאוחר כמוך, מישהו מקבוצה, מטפל, חבר ותיק שסיפרת לו. השייכות נבנית בקטן, מקשר אחד שמרגיש בטוח. אין צורך בקפיצה לתוך אולם מלא אנשים.
ודבר נוסף, אולי הכי משחרר: אתה לא חייב לבחור מילה. אם "הומו" מתכווץ לך בפה ו"גיי" מרגיש לך זר, אתה יכול פשוט להגיד "אני נמשך לגברים" ולחיות עם זה בשקט. הזהות לא חייבת תווית מושלמת כדי להיות אמיתית. אנשים שממהרים לתייג אותך עושים את זה בשביל הנוחות שלהם.
אני אומר לגברים שאני מלווה: אפשר להיות שייך בלי לצאת מהארון לכל העולם ובלי להפוך לדגל מהלך. אפשר לבנות חיים שמרגישים שלמים גם כשהם שקטים. השאלה היא לא "איפה הקבוצה שלי" - השאלה היא "מי האנשים שלידם אני מרגיש שאני יכול לנשום".
"שייכות זה לבנות מקום קטן משלך, אדם אחד בכל פעם."
ואל תשכח - הביניות הזאת יכולה להיות מקום לגיטימי בפני עצמו. אין חובה שהיא תהיה תחנה בדרך ל"להיות גיי לגמרי". אתה לא חייב להגיע ליעד שמישהו אחר הגדיר. אתה יכול לחיות בדיוק במקום שבו אתה נמצא, ולתת לו להיות הבית שלך.
אם אתה מרגיש שהשיחה הזאת נוגעת בך, אולי תרצה להעמיק עוד. כתבתי על השאלה איך מבינים אם אני הומו, ביסקסואל או רק נמשך לפעמים לגברים, ועל המתח של ביסקסואל או רק פוחד לצאת מהארון לגמרי. ואם הביניות מלווה בהרבה ביקורת עצמית, שווה לקרוא על הומופוביה מופנמת ואיך יוצאים מזה. ואם בא לך לשמוע אנשים אמיתיים שעברו בדיוק את תחושת ה"חוסר מקום" הזאת, הפודקאסט הארון שלי ואני מלא בסיפורים כאלה.
שאלות נפוצות
למה אני מרגיש לא שייך לקהילה הגאה למרות שאני נמשך לגברים?
כי אתה מודד את עצמך מול דימוי מסוים של "איך גיי אמור להיות". הקהילה הרבה יותר מגוונת ממה שנדמה. אתה לא צריך להתאים לתבנית, אתה צריך למצוא את האנשים שלך בתוכה.
האם תחושת הביניות אומרת שאני ביסקסואל?
לא בהכרח. ביניות היא לרוב תחושה חברתית של חוסר מקום, לא בהכרח אבחנה לגבי המשיכה שלך. אפשר להיות נמשך רק לגברים ועדיין להרגיש שלא שייך לאף קבוצה.
מה עושים אם אני לא מתחבר למסיבות ולסצנה הגאה?
שום דבר לא חייב להשתנות. אין חובה לאהוב מסיבות כדי להיות חלק. חפש מרחבים שקטים יותר - קבוצות, שיחות אישיות, או חברים בודדים. שייכות לא נמדדת ברעש.
איך מסבירים לאנשים שאני לא רוצה תווית?
אפשר פשוט לומר: "אני נמשך לגברים, ואני עדיין לא בטוח באיזו מילה להשתמש". זה לגיטימי לחלוטין. אתה לא חייב להגדיר את עצמך כדי שאחרים ירגישו בנוח.
האם נורמלי להרגיש שאני לא שייך לשום מקום אחרי שיצאתי מהארון?
לגמרי נורמלי. רבים מרגישים תחושת ריק דווקא אחרי החשיפה, כשעוזבים עולם אחד ועוד לא נכנסו לאחר. זה שלב מעבר, לא סוף הדרך.
אז מה חשוב לזכור?
הדבר הכי חשוב: תחושת ה"לא מספיק זה ולא מספיק זה" היא תוצאה של ניסיון להיכנס לקופסאות שלא נבנו עבורך. אין גיי אחד נכון, אין דרך אחת לחיות את הנטייה המינית שלך, ואין מבחן כניסה לשייכות. הביניות יכולה להיות גלות מתישה כשמודדים את עצמנו מול תסריטים, אבל היא יכולה להיות מקום שלם כשמתחילים לבנות אותו עם האנשים הנכונים.
ואני רוצה להגיד לך משהו אישי. השנים שבהן הרגשתי הכי לבד היו דווקא אלה שבהן ניסיתי הכי חזק להתאים את עצמי. הרגע שבו זה השתחרר היה כשהפסקתי לשאול "לאן אני שייך" והתחלתי לשאול "מי האנשים שלידם אני נושם". זה לקח יותר מיום אחד, וזה בסדר. נשמע לך מוכר מדי? בוא נבדוק יחד איך זה נוגע בך.
לא חייבים להישאר עם זה לבד 🤍
אם משהו כאן הדהד לך, אלה הצעדים הבאים - בדיסקרטיות מלאה:
- מפגש קבוצתי בזום - אחת לחודש, אפשר ללא מצלמה ובשם בדוי
- הקורס הדיגיטלי "לפגוש את ההומופוב הפנימי" - 14 פרקים לקבלה עצמית
- ליווי אישי 1:1 בזום - תהליך פרטי בקצב שלך
- קורס להורים: "מתקרבים מחדש" - כלים פרקטיים להורים ללהט"ב




