עופרה עלתה

"אתה בא לעופרה?" הפכה לשאלה על מי אתה. בואו נדבר על עופר ניסים, על מה שבנה, ועל כל מי שמרגיש קצת בחוץ - כי גם לזה מגיע מקום.


"אתה בא לעופרה?"

יש שאלה אחת שחוזרת בכל קיץ, בכל חג, בכל סוף שבוע ארוך. אתה שומע אותה בקבוצות הוואטסאפ, בין השורות בגריינדר, ליד השולחן בבית קפה. "אתה בא לעופרה?". לא "אתה בא למסיבה". עופרה. שם פרטי, כאילו מדובר במישהי שכולם מכירים. וברוב המקרים, מי ששואל כבר יודע מה הוא רוצה לשמוע. הוא רוצה שתגיד כן.

אני רוצה לדבר רגע על עופר ניסים. על מי הוא, על מה שהוא בנה, ועל מה שהמסיבות שלו הפכו להיות בשבילנו. ובעיקר, אני רוצה לדבר עם מי שקורא את זה ומרגיש קצת בחוץ. מי שלא מתחבר. כי גם לזה מגיע מקום.

מי שבנה את הפסקול

קודם כל, בלי ציניות. עופר ניסים הוא אחד הדברים הכי גדולים שיצאו מפה למוזיקה בעולם.

עופר ניסים מחייך ומתקלט מול הקהל במועדון בתל אביב
עופר ניסים בעמדת התקליטן, תל אביב 2009. צילום: David Shankbone, CC BY 3.0

הוא נולד ב-1964, והתחיל לתקלט כבר ב-1983, בתקופה שבה הקהילה הגאה בתל אביב הייתה עוד לוחשת, מסתתרת, מתגבשת במועדונים קטנים. הוא היה שם מההתחלה. מהמקום שבו גבר שאהב גבר עוד לא יכול היה להגיד את זה בקול. הוא גילה את דנה אינטרנשיונל, הפיק לה את "דיווה", והשיר הזה הביא לישראל את הזכייה באירוויזיון 1998. מיליון עותקים בעולם. פתאום ילד גיי בבית ספר בפריפריה ראה זמרת טרנסית עומדת על הבמה הכי גדולה ומנצחת. זה היה דבר גדול. זה שינה דברים.

ואחרי זה הוא רק המשיך. שלוש שנים ברצף DJ השנה של ישראל. מקום 29 ברשימת מאה התקליטנים הכי טובים בעולם של המגזין הבריטי DJ Mag. עבד עם מדונה. הקים ליין מסיבות משלו שרץ עד היום. חברו גל אוחובסקי אמר עליו פעם משפט שנתקע לי: "בקהילה עופרה היא אלילה. לא סתם המציאו לזה את השם חג עופרה".

חג. שים לב למילה הזאת. לא מסיבה, חג.

איך מסיבה הפכה לסמל

וכאן מתחיל הצד השני של הסיפור. כי כשמשהו הופך לחג, הוא כבר לא רק אירוע שהולכים אליו כשמתחשק. הוא הופך למשהו שאתה אמור להיות בו.

"אתה בא לעופרה?" זו כבר לא שאלה על מוזיקה. זו שאלה על מי אתה. אם אתה בא, אתה בפנים. אתה חלק מזה. אתה גבר גאה שיודע לחגוג את עצמו, שיש לו את החברים הנכונים, שנמצא איפה שצריך להיות. ואם אתה לא בא, אם אתה מגמגם משהו על "אולי", אם אתה בכלל לא מבין למה כולם מתלהבים, אז משהו קטן בפנים לוחש לך שאולי אתה לא ממש שייך.

זה מה שקורה כשמסיבה הופכת לסמל סטטוס. היא מפסיקה למדוד אם נהנית, ומתחילה למדוד אם אתה מספיק. מספיק גאה, מספיק משוחרר, מספיק "מהקהילה". והמדידה הזאת קורית בשקט, בלי שאף אחד מכריז עליה, אבל אתה מרגיש אותה בבטן.

ואם אתה לא מתחבר?

אז בוא נגיד את זה ברור, כי אני חושב שמישהו צריך:

אתה לא חייב לאהוב את זה.

אתה לא חייב לאהוב את המוזיקה. אתה לא חייב את הבס שרועד ברצפה עד השעה שש בבוקר, את הים של גברים בלי חולצה, את האנרגיה הזאת שכולם כאילו נולדו לתוכה. אם זה לא מדבר אליך, תעזוב את זה. זה טעם, וזה בסדר גמור.

ואני אומר לך עוד משהו, כי חשוב לי שתשמע אותו: אתה לא לבד בזה. יש מלא, מלא אנשים כמוך. גברים שאוהבים גברים ובכל זאת מרגישים זרים בדיוק במקום שאמור להיות "הבית" שלהם. אנשים שהמוזיקה הגדולה, הרועשת, המנצנצת, פשוט לא הפסקול הפנימי שלהם. חלקם בארון, חלקם בחוץ, ואתה אחד מהם. הם קיימים, הם רבים, וזה בסדר גמור.

הרעש של הקהילה הגאה, החגיגה המוחצנת, לפעמים גורם לך להרגיש שיש רק דרך אחת להיות גיי. שאם אתה לא רוקד בעופרה אתה לא באמת חלק מזה. אבל זה פשוט לא נכון. יש אלף דרכים. יש גברים שמוצאים את עצמם בשיחה שקטה על כוס קפה, בטיול, בזוגיות ביתית, בחדר קטן עם עוד כמה אנשים שמבינים אותם. וזה גאה בדיוק כמו כל רחבת ריקודים.

אז מה עופרה אומרת עליך? כלום.

אם אתה בא לעופרה ומרגיש שם חופשי, מדהים. תרקוד, תיהנה, תחגוג את עצמך עד הסוף. עופר ניסים בנה משהו יפה, ומגיע לו כל הכבוד על מקום שנתן לדורות של גברים תחושת שייכות ושחרור. אני לא בא להוריד מזה מילה.

אבל אם אתה קורא את זה ומרגיש הקלה קטנה, כי מישהו סוף סוף אמר שמותר לך לא להתחבר, אז זה בשבילך. עופרה לא מודדת אותך. שום מסיבה לא מודדת אותך. מה שאתה שווה כגבר, כאדם, כמישהו שמנסה לחיות בשלום עם עצמו, לא נמדד לפי כמה מסיבות אתה שורף בקיץ.

יש מקום לכולם. לאלה שרוקדים בשורה הראשונה, ולאלה שנשארים בבית עם ספר וסדרה ונושמים לרווחה שלא הלכו. שניהם שייכים. שניהם בסדר.

וזה, בעיניי, החופש האמיתי. החופש לבחור מה מתאים לך, בלי להרגיש שאתה חייב תשובה לאף אחד. זה לא תלוי בכמה חזק אתה חוגג.

התמונה הראשית: עופר ניסים, צילום David Shankbone (ויקישיתוף), CC BY 3.0. התמונה הוקטנה והורכבה על רקע.

לא חייבים להישאר עם זה לבד 🤍

אם משהו כאן הדהד לך, אלה הצעדים הבאים - בדיסקרטיות מלאה:

צרו קשר

מפגש קבוצתי / פרטני בנושאי נטייה מינית

מאמרים נוספים

פודקאסט הארון שלי ואני

Scroll to Top

כתבו לנו