שחקנית שמעלה פרשת שבוע בכל שישי, ובאותו חורף עולה לבמה בערב של יוצרות לסביות במרכז הגאה. שני הדברים קרו, ושניהם מתועדים.
מה קורה כשמישהי אומרת בריאיון אחד "אני שומרת שבת על מלא, וכשרות ומתפללת כל יום", ובריאיון אחר מדברת על זוגיות לסבית בגוף ראשון, בלי להתנצל על אף אחד מהשניים?
אמ;לק: שיר פופוביץ', שחקנית ויוצרת תוכן שגדלה בבית דתי, מדברת בפומבי על שמירת שבת וכשרות, ובמקביל השתתפה בערב יוצרות לסביות בתל אביב ודיברה שם על זוגיות לסבית מנקודת מבט אישית. היא לא הכריזה על יציאה מהארון דרמטית ולא ויתרה על אורח החיים הדתי שלה. שתי הזהויות מופיעות אצלה באותם חיים עצמם, וזו בדיוק התשובה המעשית לשאלה אם אפשר להיות שומר מצוות וגם להימשך לבני אותו מין.
מה בדיוק פורסם על שיר פופוביץ'?
שני פרסומים נפרדים, בשני כלי תקשורת שונים, מציירים יחד את התמונה. אף אחד מהם אינו כתבת חשיפה, ואף אחד מהם לא הוגדר כרגע דרמטי. שניהם פשוט תיעדו אותה מדברת, בשני הקשרים שונים לגמרי, ואת שני הדברים אפשר לקרוא היום בשלמותם.
הראשון הוא כתבה בmako גאווה על ערב בשם "מילים ומעשים" שנערך במרכז הגאה בגן מאיר בתל אביב. את הערב הקים הצוות שמאחורי פסטיבל הקולנוע הלסבי "לסבית קטלנית", ובו שמונה יוצרות לסביות עלו לבמה. שיר פופוביץ' היתה אחת מהן. בכתבה היא מדברת על ההומור הלסבי בגוף ראשון וכחלק מהחבורה: "כמו כל זוגיות לסבית, גם השאלה שלך מורכבת", היא אומרת שם, וממשיכה לתאר את ההומור של הדור שלה. במקום אחר בכתבה היא אומרת "בסוף יש גם הרבה סוגים של לסביות", ומסבירה שההנחיה שקיבלה כל משתתפת היתה להשלים את המשפט "אני לסבית ש…".
שווה לעצור רגע על הטון שלה שם. כששאלו אותה מה מגדיר את ההומור הלסבי, היא ענתה בשפה של מי שחיה בתוך העניין: "הוא מוגדר לפי החוויה הלסבית התל אביבית, עם דברים שכולנו מכירות ומילים כמו בית אריאלה, שחורי, הסאפה". וכששאלו אותה מה עושים כשפוגשים אקסית באירוע כזה, היא נתנה תשובה שנשמעת כמו כל האנרגיה שלה במשפט אחד: "לא צריך להתעלם. הרי שתיכן רואות, וכולנו רואות שאתן רואות. אז פשוט תגידי שלום". אין שם שום זהירות של מישהי שנמצאת במקום שהיא לא שייכת אליו.
הפרסום השני הוא ראיון בסרוגים, מאירוע השקה של תיאטרון בתל אביב, שבו נשאלו שחקנים אם לשחקנים דתיים יש הזדמנות שווה בתחום. התשובה שלה היתה קצרה וחדה: "אני שומרת שבת על מלא, וכשרות ומתפללת כל יום, ועדיין שחקנית, אז זה אפשרי". משפט אחד, בלי הקדמות ובלי התנצלות, באירוע תעשייה מלא שחקנים חילונים.
אף אחד לא ביקש ממנה לבחור. היא הופיעה בשני המקומות, ובשניהם דיברה כמו עצמה.
שימו לב לניואנס, כי הוא חשוב: אין כאן הצהרת יציאה מהארון בסגנון פוסט מרגש עם כותרת. יש כאן אישה שמופיעה בגלוי בערב של יוצרות לסביות, מדברת על זוגיות לסבית בשמה, וממשיכה במקביל לדבר בגלוי על שמירת מצוות. מי שמחפש דרמה של רגע גילוי לא ימצא אותה כאן. מי שמחפש הוכחה ששני הדברים יכולים לגור באותו אדם, כן.
| מה הפרסומים כן אומרים | מה הם לא אומרים |
|---|---|
| היא עלתה לבמה בערב יוצרות לסביות ודיברה שם בגוף ראשון | שהיא פרסמה הצהרת יציאה מהארון או פוסט חשיפה |
| היא שומרת שבת, כשרות ומתפללת, ואומרת את זה בריאיון | שהיא פסקה משהו הלכתי או נכנסה לוויכוח דתי |
| היא גדלה בבית דתי ולמדה באולפנה | שהיא עזבה את הדת או ויתרה על אורח החיים שלה |
מי היא שיר פופוביץ' בעצם?
שחקנית ויוצרת תוכן ישראלית, שהתפקיד המזוהה איתה ביותר הוא דריה קרני, חוקרת מצ"ח בעונה השנייה של הסדרה "תאג"ד". ברשת היא מוכרת בעיקר מחיקויים ומסרטונים על החיים בין העולם הדתי לחילוני, ובמקביל היא מעלה פרשת שבוע בכל יום שישי. על התפקיד בסדרה היא סיפרה שהוא רודף אחריה עד היום: "עד היום שולחים לי הודעות ששונאים אותי בגלל הדמות", היא אמרה וצחקה, "וזה מצחיק, כי כנראה עשיתי משהו טוב".
בריאיון אישי לסרוגים היא סיפרה שכבר בגיל ארבע ידעה שהיא רוצה לעמוד על במה, ושבאולפנה ניסו להרחיק אותה מזה. "המורות ממש עשו לי את המוות בגלל שרציתי להיות שחקנית", אמרה, "הורידו לי ציונים במגנים בגלל שהייתי נוסעת לחוגי משחק בתל אביב. מבחינתן זה היה לא צנוע ולא מתאים לבית ספר דתי".
המשפט שהכי מהדהד באותו ריאיון הוא דווקא זה: "כל החיים הרגשתי שבשביל חילונים אני דוסית, ובשביל דתיים אני חילונית. אף פעם לא הרגשתי שאני לגמרי פה או לגמרי שם". היא הוסיפה: "אני גם שחקנית, גם מאמינה, גם מעלה פרשת שבוע וגם עושה סרטונים על האח הגדול. אנשים אוהבים לשים אותך במשבצת אחת, אבל החיים לא באמת עובדים ככה".
אם המשפט הזה מרגיש לך מוכר, אתה לא לבד. גברים שאני פוגש בשיחות מתארים את אותה תחושה במילים אחרות: בבית הכנסת הם מרגישים שאם ידעו הכול הם כבר לא באמת שייכים, ובמסיבה בתל אביב הם מרגישים דתיים מדי. התחושה של לא לגמרי פה ולא לגמרי שם היא אחת התחושות הנפוצות אצל מי שחי בין שני עולמות, והיא לא ראיה לכך שמשהו אצלך מקולקל.
באותו ריאיון היא מספרת גם על שני רגעים שכדאי לשים לב אליהם, כי הם מוכרים מאוד למי שחי בין שני עולמות. הראשון: "היה שחקן שאמר לי שאם הוא יראה את ההורים שלי עם כיפות בקהל, הוא ירוץ לירוק עליהם". השני קרה בהצגה במוצאי שבת, כשמישהי שישבה לידה התחילה לדבר על "הדתיים האלה שסוגרים לנו את בתי הקפה", בלי לדעת שהיא יושבת ליד אישה דתייה. התגובה שלה לשני המקרים היתה אותה תגובה: "את בכלל לא מכירה אותי, אז איך כבר החלטת מי אני?".
ההסבר שהיא נותנת לשנאה הזאת הוא הסבר של מישהי שחיה משני הצדדים: "אני חושבת שהמון מהשנאה בארץ נובע מפחד. אנשים מפחדים להכיר משהו שישנה אותם". מי שגדל בקהילה דתית ומסתיר משיכה לגברים מכיר את המשוואה מהצד השני שלה: הוא שמע איך מדברים על "ההם" בשולחן שבת, ולמד להסיק מזה מה יקרה אם יגלו עליו. ההערה שנזרקת לאוויר בלי לדעת מי יושב בחדר היא בדיוק מה שמלמד אנשים לשתוק.
יש גם צד מצחיק ומריר בסיפור שלה. למרות כל הרקע הדתי, היא מספרת שכמעט אף פעם לא מלהקים אותה לתפקידים של דתיות: "בחיים לא מלוהקים אותי לדתיות, וזה הכי מצחיק בעולם, כי אני הכי מתאימה. אני אפילו יודעת יידיש". לדבריה, בתעשייה מסתכלים קודם על החיצוניות ומחליטים לפי מה שרואים.
בריאיון מאוחר יותר לסרוגים היא ניסחה את זה בצורה מעשית: "עולם המשחק לגמרי יכול להשתלב עם העולם הדתי אם באמת חושבים על זה". על שמירת שבת בעבודה שלה הסבירה שזה בעיקר עניין של תכנון: "ידעתי שבשבת מסוימת אני לא יכולה לבוא למקום מסוים או לאכול אוכל מסוים. זה פשוט עניין של תכנון". ובמשפט אחד היא הסבירה גם למה זה מעניין אותה בכלל: "אני רוצה שילדה דתייה תראה אותי ותגיד: אם היא יכולה, גם אני יכולה".

ילדה דתייה שרואה אותה על הבמה לומדת משהו שאף שיעור לא לימד אותה: שאפשר להישאר.
למה זו בשורה טובה לגברים דתיים?
כי הסיפור הזה שובר את המשוואה שרוב הגברים הדתיים שאני מדבר איתם גדלו עליה. המשוואה אומרת: או שאתה שומר מצוות, או שיש לך נטייה מינית שאינה מכוונת לנשים. אחד מהם צריך ללכת. רוב הגברים שגדלו בעולם דתי הפנימו אותה בגיל צעיר מאוד, הרבה לפני שהיתה להם מילה לתאר מה קורה להם.
ואז מגיעה ידיעה שפשוט לא מתנהגת לפי המשוואה. אישה מופיעה בערב לסבי, מדברת שם כמו כולן, וממשיכה להתפלל כל יום ולשמור שבת. אף אחד לא נדרש להסביר את הסתירה, כי מבחינתה אין סתירה שדורשת הסבר, יש חיים.
הנה מה שגבר בארון יכול לקחת מזה בפועל:
- הופעה פומבית בהקשר להט"בי לא מחייבת ויתור על אורח חיים דתי. שני הדברים קיימים אצלה במקביל, בגלוי.
- אפשר לדבר בגוף ראשון בלי לעשות מזה מניפסט. היא לא הסבירה, לא התנצלה ולא פתחה ויכוח.
- התחושה שאתה לא לגמרי פה ולא לגמרי שם מוכרת להרבה אנשים, והיא לא כישלון אישי.
- שמירת שבת בסביבה שלא בנויה לה היא לרוב שאלה של תכנון מראש, לא מלחמת קודש.
- נראות של אדם אחד משנה את מה שילד או ילדה מרגישים שאפשרי עבורם.
אני רוצה להדגיש נקודה אחת, כי חשוב לי לא למכור אשליה: הסיפור הזה שלה, והוא לא מודל להעתקה אחד לאחד. אישה בעולם התרבות הישראלי החילוני לא מתמודדת עם אותם לחצים כמו גבר בקהילה דתית סגורה עם שידוכים, ילדים ורב שכונתי. ההשוואה הישירה תהיה לא הוגנת. אבל הגישור בין אמונה לנטייה הוא בדיוק סוג העבודה שאפשר לעשות, ויש היום יותר ויותר דמויות שמראות שזה נעשה. הרב רפאל יהונתן פוליסוק הוא דוגמה נוספת, מזווית אחרת לגמרי.
ויש עוד משהו שקל לפספס. הרבה גברים בארון מתארים את שולחן השבת כמקום הכי בודד בשבוע: כולם סביב השולחן, וזה שיושב שם מרגיש כמו אורח בחיים של עצמו. אז כשמישהי אומרת בקול רם שהיא שומרת שבת וגם חיה בגלוי, זה נוגע בנקודה הכי רגישה. אפשר להישאר בשולחן.
איך יודעים שהמשוואה הזאת עובדת עליך?
לא כל גבר דתי שנמשך לגברים מזהה שהוא חי בתוך משוואה. לרוב היא מרגישה פשוט כמו המציאות. הנה כמה סימנים שאני שומע שוב ושוב בשיחות:
- אתה מתכנן מראש איפה לשבת בבית הכנסת כדי לא להיתקל בשאלות על שידוכים.
- כשעולה בחדשות סיפור על אדם דתי להט"בי, אתה קורא אותו לבד, מוחק מההיסטוריה וממשיך כרגיל.
- אתה מוצא את עצמך מסכים בקול עם אמירה הומופובית בשולחן, ואז שונא את עצמך בדרך הביתה.
- אתה מספר לעצמך שאתה תטפל בזה אחרי החתונה, אחרי הצבא, אחרי שההורים יהיו מבוגרים.
- אתה יודע בדיוק באיזה גיל הפסקת לשאול את השאלה, כי החלטת שאין לה תשובה.
אם קראת את הרשימה והנהנת יותר מפעם אחת, שווה לדעת: אף אחד מהסימנים האלה לא אומר שהחלטת משהו על עצמך. הם אומרים שלמדת לחיות עם שאלה פתוחה בלי לפתוח אותה. ידיעה כמו הידיעה על פופוביץ' לא פותרת את השאלה, אבל היא מנקבת חור קטן בקיר שנבנה סביבה.
מה אפשר להגיד למישהו שמעלה את זה
אם מישהו בסביבה שלך מזכיר את הידיעה ואתה רוצה להגיב בלי לחשוף כלום על עצמך, יש ניסוחים פשוטים שעובדים:
💬 "מעניין אותי דווקא שהיא לא עשתה מזה עניין. פשוט חיה את שני הדברים."
💬 "המשפט שלה על להיות דוסית אצל החילונים וחילונית אצל הדתיים מדבר להרבה אנשים, גם בלי קשר לנטייה."
מה עושים עם הידיעה הזאת בפועל?
ידיעה בחדשות היא לא תוכנית פעולה, אבל אפשר לעשות איתה משהו קטן ובטוח:
- שים לב לרגע הגופני שהיה לך כשקראת אותה. הקלה? כעס? קנאה? הרגש הראשון הוא לרוב המדויק ביותר.
- אל תמהר להסיק ממנה מסקנות על עצמך. ידיעה על אדם אחר לא מחייבת אותך להחליט כלום היום.
- אם עלה לך רצון לדבר עם מישהו, התחל במקום שבו אין לך מה להפסיד: שיחה אנונימית, בלי מצלמה ובלי שם מלא.
- שמור את הקישורים למקורות. כשהראש שוב יגיד לך שאין דבר כזה, יהיה לך במה להיזכר.
אני עובד עם גברים שהתשובה שלהם לשאלה הזאת שונה לגמרי אחד מהשני. יש מי שנשאר דתי לגמרי ומצא דרך לחיות עם המשיכה בשקט ובלי בושה. יש מי שהוריד את הכיפה. יש מי שנשוי ובחר להישאר, ויש מי שיצא בגיל חמישים. אין כאן מסלול נכון אחד, ולכן ידיעה על אישה אחת בתקשורת לא אמורה להכתיב לך כלום. היא רק מוסיפה עוד אפשרות אחת לרשימה שהיתה עד עכשיו קצרה מדי.
ברומן "מי שסוכתו נופלת" של צבי בן מאיר, בני מגלה שהזהות שבנה כדי לשרוד קורסת עליו כמו סוכה. מה שנבנה אחר כך, כשהוא מפסיק להחזיק את הקירות בכוח, יציב הרבה יותר. הידיעה הזאת היא אותו רעיון בגרסה חדשותית: אף אחד לא צריך להפיל את הכול כדי להיות שלם.
עוד שאלות שעולות בדרך
מי זו שיר פופוביץ'?
שחקנית ויוצרת תוכן ישראלית שגדלה בבית דתי. מוכרת בעיקר מהתפקיד של דריה קרני בסדרה "תאג"ד" ומסרטוני רשת על החיים בין דתיים לחילונים. מעלה פרשת שבוע בכל יום שישי.
האם היא פרסמה הצהרת יציאה מהארון?
לא. אין פוסט או הצהרה כזאת. היא השתתפה בגלוי בערב של יוצרות לסביות בתל אביב ודיברה שם על זוגיות לסבית בגוף ראשון, בלי להפוך את זה לאירוע תקשורתי.
אפשר לשמור מצוות ולהימשך לבני אותו מין?
אנשים עושים את זה בפועל, כל אחד בדרך שלו. אין נוסחה אחת, ויש הבדל גדול בין קהילה לקהילה. מה שכן ברור: הבחירה בין השניים לא תמיד הכרחית כמו שהיא נראית מבפנים.
אז מה חשוב לזכור?
שיר פופוביץ' לא ניהלה ויכוח ולא הכריזה על כלום. היא הופיעה בשני המקומות שבהם היא חיה, ואמרה את האמת שלה בשניהם. המשמעות המעשית לגבר דתי שקורא את זה: הבחירה בין אמונה לבין נטייה מינית היא לא תמיד בחירה אמיתית, גם אם היא הרגישה ככה כל החיים. אף אחד לא מבקש ממך לעשות מה שהיא עשתה, ובטח לא בקצב שלה. אבל אם היה בך רגע קטן של הקלה כשקראת את זה, שווה לשים לב אליו.
אז מה היה קורה אילו לא היית חייב לוותר על אחד מהם? לא מחר, לא בפומבי - רק בראש שלך, לרגע אחד. יש פה משהו שמציק לך? אפשר לפרוק את זה איתי בזום, בלי מצלמה ובלי שם מלא, ולראות איך זה נשמע כשמוציאים את זה החוצה בפעם הראשונה.
לא חייבים להישאר עם זה לבד 🤍
אם משהו כאן הדהד לך, אלה הצעדים הבאים - בדיסקרטיות מלאה:
- מפגש קבוצתי בזום - אחת לחודש, אפשר ללא מצלמה ובשם בדוי
- הקורס הדיגיטלי "לפגוש את ההומופוב הפנימי" - 14 פרקים לקבלה עצמית
- ליווי אישי 1:1 בזום - תהליך פרטי בקצב שלך
- קורס להורים: "מתקרבים מחדש" - כלים פרקטיים להורים ללהט"ב




