"יוסי וג'אגר" (2002): למה אהבת שני קצינים בלבנון סדקה את מיתוס החייל הסטרייט?

סרט אחד של איתן פוקס, שני קצינים, אהבה בשלג של חרמון - ולמה הוא הפך לסדק הראשון בקירות של גברים שגדלו על דמות החייל הסטרייט

על הסרט שבו ראיתי לראשונה גבר שאני יכול היה להיות, לא חבר של גבר שאני יכול היה להיות. ועל מה זה עשה לי, ולגברים שאני פוגש היום בעבודה.

אמ;לק: "יוסי וג'אגר" של איתן פוקס (2002), בכיכוב אוהד קנולר ויהודה לוי, היה הסרט הישראלי הראשון שהציג אהבה רומנטית בין שני קצינים בצה"ל. עבור גברים רבים בארון, במיוחד כאלה שגדלו על דמות "הצבר הסטרייט" כאידיאל הגברי הישראלי, הסרט הזה היה הפעם הראשונה שראו על המסך גבר שדומה להם. לא יוצא דופן, לא אקטיביסט, לא חוגג גאווה. פשוט קצין צה"ל שמתאהב בקצין אחר. מבחינה תרבותית, זה היה שינוי שקט ועוצמתי במיוחד.

מהו "יוסי וג'אגר" ולמה הסרט הזה שונה?

"יוסי וג'אגר" הוא סרט טלוויזיה ישראלי שביים איתן פוקס לפי תסריט של אבנר ברנהיימר, ושודר במקור בקשת/ערוץ 2 לפני שיצא לאקרני הקולנוע. אוהד קנולר גילם את סא"ל יוסי, מפקד יחידת חי"ר שמוצבת בלבנון, ויהודה לוי גילם את סגן ליאור, המכונה "ג'אגר". סיפור האהבה ביניהם מתרחש בין מארבים, סיורים והכנות למבצע, על רקע שלגי הגבול הצפוני.

מה שעשה את הסרט הזה שונה מכל מה שקדם לו בטלוויזיה הישראלית, היה בעיקר הקונטקסט של האהבה הגאה. שני הגיבורים לא היו דמויות שוליות, לא בוהמיינים מתל אביב, ולא קומיק רליף. הם היו בלב הממסד הצבאי, סמל ההגנה והגבריות הישראלית הקלאסית. זו היתה הפעם הראשונה שאהבה רומנטית גלויה בין שני גברים בצה"ל הוצגה על מסך בישראל.

והיום יש גם הצגה

הסיפור של יוסי וג'אגר חזר לבמה. תיאטרון הבימה מעלה הצגה על פי הסרט, בכתיבת אבנר ברנהיימר, שכתב גם את הסרט, ובבימוי עידו רוזנברג. אם ראית את הסרט לבד, מאוחר בלילה, אפשר היום לראות את אותו סיפור באולם מלא קהל, ולגלות שלא רק אתה מתרגש ממנו. לרכישת כרטיסים להצגה לחצו כאן.

למה הסרט נחרת בזיכרון של גברים שהיו אז בארון?

גברים שגדלו בישראל של שנות ה-80 וה-90 הוזנו על תפריט תרבותי מאוד צר של איך גבר ישראלי "אמיתי" נראה. צבר, חזק, צוחק עם החבר'ה ביחידה, מתחתן עם בחורה יפה ומקים משפחה. דמויות גאות בטלוויזיה היו קיימות, אבל הן היו תמיד בקצוות - הקונדיטור הססגוני, הספר ההומוריסטי, הבחור התל אביבי שמסתובב בחזית הלבנה. דמויות שגבר נורמטיבי, סגור, יכול היה לצפות בהן ולהגיד לעצמו: "זה לא אני. אני שונה מהם."

ואז הגיעו יוסי וג'אגר. שני קצינים. בלבנון. אחד מהם מפקד יחידה. הם דיברו כמו חבר'ה, הם הסתכלו זה על זה כמו חיילים מתבגרים, הם פחדו לחשוף את עצמם - בדיוק כמו גברים בארון ברחבי הארץ. לראשונה, הסיפור הגאה לא היה הסיפור של מישהו אחר. הוא היה הסיפור שלך.

בעבודה שלי עם גברים בארון, אני שומע את זה חוזר. גברים בני 40 ומעלה שמזכירים את הסרט הזה. רובם ראו אותו לבד, מאוחר בלילה, כשאף אחד בבית לא היה ער. חלקם בכו. חלקם לחצו על stop באמצע כי זה היה יותר מדי.

למה דווקא חיילים, ולמה דווקא בלבנון? כי המקום הזה היה הקודש קודשים של הגבריות הישראלית. אם אתה רוצה לפצח את המיתוס של החייל הסטרייט, אתה צריך להציב את הסיפור בדיוק שם. לא בבר תל אביבי, לא בדירת רווקים בפלורנטין. בעמדה ביצורית מול הגבול הצפוני, עם נשק על הכתף, כשהאויב באמת בחוץ. הבחירה הזו לא היתה מקרית, והיא חלק מהסיבה שהסרט עבד.

הרבה גברים שאני עובד איתם היום מתארים את אותו רגע - הם זוכרים שראו את הסרט לפני שלהם בכלל היה שם למה שהם מרגישים. הם רק זיהו שמשהו על המסך מדבר אליהם בשפה שאף סרט אחר לא דיבר. זה היה האות הראשון, חודשים או שנים לפני שהמילים הגיעו.

איך מזהים את הסימנים שהסרט הזה פתח משהו אצלך?

אם אתה גבר שגדל בארון בעשורים האלה, יכול להיות שתזהה אחד או יותר מהסימנים הבאים:

  • זכרת בדיוק מתי ראית את הסרט בפעם הראשונה, ואיפה היית פיזית באותו רגע
  • ניסית לשכנע את עצמך שאתה צופה רק כי זה "סרט ישראלי טוב", ולא בגלל הסיפור
  • חזרת לצפות בסצנות מסוימות שוב ושוב, בחשאי
  • הרגשת קנאה בדמויות - לא רק זיהוי, אלא רצון להיות במקומן
  • סיפור האהבה השאיר אותך עצוב במשך ימים, מבלי שיכולת להסביר לאף אחד למה
  • אתה זוכר את הסצנה בשלג בצורה מדויקת, גם אם עברו עשרים שנה
  • הרגשת קלות מסוימת אחרי הצפייה, כאילו מישהו ראה אותך מבלי שראית אותו חזרה

אם זיהית את עצמך באחד או יותר מהסימנים האלה, אתה לא לבד. זה היה אחד הסרטים שעשו את העבודה השקטה הזו עבור הרבה מאוד גברים.

צילום של אוהד קנולר, השחקן ששיחק את יוסי בסרט הישראלי יוסי וג'אגר של איתן פוקס

"הסרט הזה לא הוציא אותי מהארון. הוא רק נתן לי לראות, בפעם הראשונה, שיש שם משהו לצאת אליו."

מתי הסרט באמת השפיע, ומתי הוא רק העמיק את הבושה?

זה החלק המורכב. הסרט עזר להרבה, אבל הוא גם הקשה על אחרים. הסיום הטרגי השאיר אצל לא מעט גברים בארון תחושה שאהבה כזו אינה אפשרית. במשך שנים אחרי, חלק מהמטופלים שלי תיארו פחד שמתעורר בכל קשר רומנטי - כאילו אהבה גאה חייבת להסתיים באסון. הסרט נתן ייצוג, אבל הוא גם נתן מסר עצוב.

השפעה משחררת השפעה שהעמיקה את הבושה
ראייה ראשונה של גבר "רגיל" שאוהב גבר תחושה שאהבה כזו חייבת להיגמר בכאב
פירוק המיתוס של "החייל הסטרייט" זיהוי עם הסתרה ופחד מחשיפה
אישור פנימי שגם גבר ממסדי יכול להרגיש כך הצבא, המקום הכי מסוכן לחשוף בו
שפה רגשית לדבר על המשיכה חיזוק התחושה שהסוף הוא תמיד טראגי

זו הסיבה שייצוג תרבותי לבדו לא מספיק. הסרט הזה היה שלב ראשון. הוא פתח דלת. אבל מה שקורה אחרי שעוברים בה - זה כבר העבודה הפנימית שלך.

חשוב להבחין כאן. הסרט לא היה אשם בבושה שהעמיק, והוא לא הסיבה שגברים נשארו בארון. הוא רק שיקף את המציאות של 2002 כמו שהיא. הסיבה שהוא הקשה על חלק מהצופים היא שהוא הראה את האמת על המחיר של חיים בארון, וזה כואב לראות. גברים שראו אותו ונסגרו לעוד עשור שניים, לא בגלל שהסרט עשה להם משהו רע. בגלל שהם עוד לא היו מוכנים לשמוע את מה שראו.

מה עושים אם הסרט הזה השאיר בך משהו פתוח?

אם אתה קורא את המאמר הזה ומרגיש שמשהו מתעורר, יש כמה דברים שאפשר לעשות:

  1. תן לעצמך לזכור. חזור לסצנה שזכרת. תן לעצמך לחשוב למה דווקא היא נתפסה לך. אין צורך לפעול לפי זה, רק להקשיב.
  2. אל תיתקע בסיום. הסיום הטרגי של הסרט היה בחירה אמנותית של 2002. הוא לא תיאור של החיים שלך ב-2026. אהבה גאה היום נראית שונה לחלוטין.
  3. חפש שיחה אחת בטוחה. אם אין לך עם מי לדבר, זה אומר שאתה צריך מקום אחד בטוח לפרוק. המדריך הזה מסביר איך לעשות את הצעד הראשון בלי לזעזע את כל החיים שלך.
  4. בדוק את עצמך עם כלי קל. אם אתה לא בטוח אם אתה באמת נמשך לגברים או שזה רק בלבול שעבר אצלך לכמה רגעים, המבחן הזה נותן נקודת התחלה.

מה אפשר להגיד לעצמך כשהסרט עולה לך שוב?

לפעמים סרט חוזר בראש, לא כי אתה רוצה, אלא כי משהו בפנים עדיין לא נסגר. במקום להילחם בו, אפשר פשוט להגיד את הדבר הזה:

💬 "ראיתי בסרט הזה משהו שאני. זה לא אומר שאני חייב לעשות עכשיו משהו. זה אומר שלראות את עצמי זה צעד."

המשפט הזה מפריד בין שני דברים שגברים בארון נוטים לערבב: לראות את עצמך, וצריך לעשות משהו. הראייה לא מחייבת אותך לכלום. היא רק נותנת לך מידע על מי אתה.

במחזה "את שאהבה נפשי" של איתי סגל, יונתן הנער הדתי נחשף בכפייה ואיבד שליטה על הסיפור שלו. יוסי וג'אגר בחרו להסתיר ולשלם מחיר. שניהם מספרים את אותו דבר, מזוויות שונות: הסתרה היא מחיר אמיתי, ולא כל אחד יכול לשלם אותו לנצח.

שאלות שגברים בארון שואלים על "יוסי וג'אגר"

למה דווקא הסרט הזה השפיע על כל כך הרבה גברים בארון?
כי לראשונה הוצגו שני קצינים בצה"ל, סמל הממסד הגברי הישראלי, כגיבורים של סיפור אהבה רומנטי. גברים בארון יכלו להזדהות בלי להזדהות עם דמות שולית או ססגונית.

האם הסרט נחשב לטיפול המרה הפוך?
לא. הסרט לא מנסה לשנות נטייה מינית, הוא רק מציג אותה כפי שהיא. הוא נותן ייצוג, וייצוג זה לא טיפול. קבלה עצמית היא משהו שעובדים עליו עם מטפל או בקבוצת תמיכה, לא מסרט.

למה הסיום של הסרט כל כך טרגי, וזה לא היה יכול להיות אחרת?
איתן פוקס בחר בסיום הזה כדי להראות את המחיר של הסתרה ושל המציאות הצבאית של אותן שנים. ב-2026 הסיפור היה נכתב אחרת, אבל ב-2002 זה היה תיאור נאמן לחוויה של דור שלם.

מי בעצם אוהד קנולר ויהודה לוי?
שני שחקנים ישראלים מבוססים שנכנסו לפרויקט. אוהד קנולר זכה בפרסים בינלאומיים על תפקיד יוסי. יהודה לוי הוא דמות מוכרת מטלוויזיה ישראלית. שניהם סטרייטים בחיים האישיים, מה שהוסיף לאמירה התרבותית של הסרט.

האם כדאי לי לראות את הסרט שוב היום אם הוא הקשה עליי בעבר?
תלוי. אם אתה במקום יציב יותר היום, צפייה חוזרת יכולה להיות חוויה אחרת לגמרי. אם אתה עדיין במקום של בושה עמוקה, אולי כדאי לחכות או לראות אותו לצד מישהו שאתה סומך עליו.

איך אני מבדיל בין משיכה אמיתית לבין הזדהות חולפת עם דמויות בסרט?
זו שאלה שאני נשאל הרבה. המאמר הזה מסביר איך תרבות פותחת חלון, ואיך מבדילים בין רגשות אמיתיים לבין רגעי הזדהות אמנותיים.

אז מה חשוב לזכור?

"יוסי וג'אגר" היה הפעם הראשונה שהסיפור הגאה נכנס ללב הממסד הגברי הישראלי. הוא לא הוציא אנשים מהארון, אבל הוא נתן להם משהו בלתי הפיך: את הזכרון של עצמם נשקף בדמות שלא היתה זרה להם. עבור גברים נורמטיביים שגדלו על המיתוס של החייל הסטרייט, זו היתה התחלה שקטה של חשיבה מחדש.

אם הסרט הזה השאיר בך משהו פתוח, אתה לא לבד וזה לא מקרי. גברים רבים שאני פוגש בעבודה שלי מזכירים אותו. אם אתה רוצה לדבר על זה בלי לחשוף את עצמך, בלי מצלמה, בלי שם אמיתי, פנה אליי לשיחה. אני עובד בזום בלבד, בדיסקרטיות מלאה. החיוב נעשה בשם "ע.ר". זה תהליך של היכרות עם עצמך, לא רק יציאה מהארון.

לא חייבים להישאר עם זה לבד 🤍

אם משהו כאן הדהד לך, אלה הצעדים הבאים - בדיסקרטיות מלאה:

צרו קשר

מפגש קבוצתי / פרטני בנושאי נטייה מינית

מאמרים נוספים

פודקאסט הארון שלי ואני

Scroll to Top

כתבו לנו